רשומות אישיות

חמש נקודות על המאבק / מיכאל סולסברי, מיכל גרינברג

בכל העולם נושבות רוחות של שינוי. תנועות שחרור פורחות כמו פרחים באביב. כרדיקלים, אנחנו מייחלים לזמנים כאלה כבר שנים, זמנים שבהם נחשפים כיעורן ועוולותיהן של המערכת הגלובלית והמדינית. כשמיליוני אנשים יוצאים לרחובות ומתחילים לערער את היסודות של הממסד. מתוך הערכה לתקופה היסטורית זו, ומתוך הבנה שחלון ההזדמנויות אינו דבר מיסטי אלא דבר דבר חי שתלוי בנו בכדי שימשיך ויתקיים, אנו מציעים כמה נקודות למחשבה.

 

  1. על פרקטיקה.

אנחנו רגילים לחשוב על מאבק כעל הפגנה. אולי על פעולת לובי בכנסת, או כתבה בעיתון ככזו שתוביל לכך שמישהו מלמעלה יואיל בטובו לשנות סעיף חקיקה. אבל אלו כלים. לא בהכרח מטרות. בחודשים האחרונים התחלנו מאבק אחר. מאבק שיש לו צורה אחרת, לא עוד ציפייה ודרישה מהממסד, אלא יצירת צורת חיים אחרת. האופן הכי פשוט שהצורה הזו באה לידי ביטוי הוא בתפיסה לפיה – "לא יהיו בתים ריקים ואנשים בלי קורת גג". התחלנו להיכנס למבנים. לייצר מציאות, לא לדרוש אותה, לא לחכות שמישהו ייתן לנו. לקחת אחריות, לעשות. יצירת המציאות לא מסתיימת בפלישה למבנה, היא ממשיכה בחשיבה על עצמנו כקהילה, שצריכה לגייס לעצמה כסף כדי לאכול ולבשל. בישראל הקבוצות הפוליטיות שבוחרות בפרקטיקה, בייצור מציאות אחרת, לא בדרישות ודיבורים, הן בדרך כלל אחרות. עושים זאת הבדווים בהיאחזות שלהם באדמה, עושים זאת הפלסטינים ביצירת אוטונומיה והמוסדות שבדרך, או המתנחלים על ידי התנחלות אדמות לא שלהם ובניית מקום מושבם, על ידי דיכוי אחרים.  עכשיו גם אנחנו עושים את זה. מייצרים אוטונומיה שהיא מחוץ לגבולות השלטון. תנועה שמייצרת מציאות. מחוסרי דיור שנכנסים לבתים. אנשים שמתארגנים יחד לחיים יותר זולים, מוגנים על ידי הסולידריות הקהילתית. עצמאות מול הממסד. לא נשארים בשיח שבו כל אחד צריך להתחנן על נפשו לפת לחם מהממסד, אלא שואבים כוח אחד מהשני. היום זה בניינים, מחר זה שיתוף כלכלי, מחרתיים שינוי של כל השיטה הכלכלית ומערכת המדינה. זה לא פשוט, וההתחלה אולי איטית, כי זה דורש בנייה של היחסים בינינו ומאבק בצורת החיים אליה הורגלנו, כי נכון להיום אנחנו עדיין השיטה . אנחנו ספוגים באי אמון שלה, בחוסר האחריות על חיינו. הדרך שלנו לשנות אותה לא מתחילה ולא נגמרת בדרישה שלנו ממנה להשתנות, אלא ביכולת שלנו ליצור חיים, מציאות, פרקטיקה, שמשנים אותה. שיוצרים עובדות בשטח.

  1. על תיאוריה.

האדם הוא יצור פוליטי. כל תזוזה שלנו או מחשבה מגיעות מפילוסופיה מסוימת. מההחלטה איזה מזון אנחנו אוכלים, ועד התשובה לשאלה היכן אנחנו גרים ואיך אנחנו ישנים. במילים אחרות ההחלטות האלו אינן קיימות בצורה מופשטת, הן מיתרגמות במציאות להכרעות עם משמעות ערכית. החלטות אלו בסופו של דבר גם מיתרגמות למשמעות פוליטיות. למשל החלטה לאכול בשר היא החלטה שבמציאות מיתרגמת לאמירה לגבי אכילת חיות (אנחנו אוכלים בשר…) יותר מזה גם האוכל שאנחנו אוכלים אינו מגיע משום מקום. הוא מיוצר בתנאים מסוימים בתוך מערכת כלכלית ותוך העסקה (או ניצול) של עובדים. לפיכך, כפי שאמרו לפנינו בתנועה הפמניסטית ובהקשרים נוספים, ה"אישי הוא פוליטי". מערכות היחסים שאנחנו מנהלים מתקיימות בתוך חברה שמחנכת ומשתתפת בדיכויו של החלש, ומערכות יחסים בשבילנו הן תמיד מאבק נגד תפיסת עולם שמוצאת מקום במרחבים הכי אינטימיים . מהרגע שאנחנו נולדים (ואפילו לפני, אם אנחנו מכניסים את הנושא של שיוויון לנשים והפלות) אנחנו נולדים בתוך חברה שבה לזהות שלך יש מובן פוליטי שיכול שתוביל לדיכוי או לפריבילגיות.  לפיכך האמרה הפופולארית במחוזותינו: "אנחנו לא תנועה פוליטית", ושנשמעה פעמים רבות בקיץ האחרון בהקשר של מאבק האוהלים, אינה נכונה. היא לפי דעתנו רק תירוץ לתחום את נושא המאבק ואפשרויותיו. הכל פוליטי. נושאים כמו הכיבוש או אפרטהייד, לדוגמא, אינם יותר פוליטיים מהזכות לקורת גג. הדיכוי האיום שקיים כנגד מזרחים ונשים אינו פחות פוליטי מהזכות לתעסוקה. אנחנו מתחילים להתרחק מהניסיון של חלקנו להגדיר נושאים מסוימים כדברים שהם מחוץ למאבק, ובוחרים לפעול בצורה אקטיבית כמה שיותר כדי לחבר מאבקים שונים.

 

  1. על הדרכים  בהן השיטה הופכת אותנו למסכנים.

פתאום האסימון נפל לנו. ביקשנו התייחסות ממשרד השיכון לגבי מחוסרי הדיור מבינינו, וקראנו: זו מקבלת 744 שקלים סיוע בשכר דירה בגלל שיש לה רק שני ילדים; אם תביא ילד נוסף תהיה זכאית לדיור ציבורי אחרי וועדה. אבל ייקח שנים, אם בכלל, שהיא תקבל דירה, כי אין דירות. וגם אז תצטרך למלא הרבה מאוד טפסים להוכיח שהיא מסכנה. כי ככה זה עובד. זו מדינת ה"רווחה" ששנשארה לנו. תהיי מסכנה. כמה שיותר מסכנה אם אפשר. אל תיקחי אחריות מלבד למלא טפסים. כשפלשנו למבנה הנטוש בשטרן 61, מבנה מעונות של האוניברסיטה, וביקשנו לייצר שם מודל מגורים חדשני, שיכלול בתוכו גם דיור ציבורי, גם דיור בר השגה וגם מעונות לסטודנטים, ומטבח קהילתי שנפעיל לטובת הקהילה, העדיפו לפנות אותנו. להשאיר אותנו קטנים ולא חולמים ולא יוצרים. אחר-כך הם יוכלו להגיד עלינו "פרזיטים". אבל כשאנשים לוקחים, יוזמים ויוצרים משתיקים אותם. במקום לקחת את אחד מעשרות הבניינים הריקים בעיר ירושלים, ולתת לקבוצה שרוצה להפסיק להיות עבד של שיטה, להפסיק לרוץ בין הוכחות של "מסכנות", למשרד זה או משרד אחר, מעדיפים להשאיר אותנו בעמדת אי-העשייה. אי לקיחת האחריות.

 

  1. על תרבות ואסתטיקה.

לא סתם מקוננים אצלנו שנים שאין מאבק, ומתלוננים למה העם לא יוצא. חסרים לנו עוגנים תרבותיים. במאה האחרונה תלשו אותנו מתרבויות שונות, והשאירו אותנו בלי שורשים. בדרום אמריקה לדוגמא נאחזים המהפכנים של היום בתרבות ארוכת שנים, הם לקטים שלוקחים קצת מהאינדיאנים, קצת מאחרים. תרבות היא סט של סימנים מוסכמים שאיתם אנחנו יוצאים, שמהם אנחנו שואבים את הכוח, והולכים בעקבות הדוגמא. מאה השנים האחרונות פה סיפקו לנו קצת אחיזות תרבותיות, בשנות השלושים היו מאבקים של יהודים וערבים מול המצב הכלכלי, שפורקו על ידי מפא"י, לאורך השנים היה את ואדי סאליב, את הפנתרים, את תנועת האוהלים של שנות השמונים. אנחנו צריכים לייצר את התרבות שלנו, שתצמיח שורשים, את האגדות שלנו, את המסורת שלנו למאבק, את הדמויות והריחות והקהילות, את הגאווה של "להיות שייך ל…", לדבר הזה, שאולי עדיין אינו ברור, שלאט לאט אנחנו יוצרים, ושיוצר את האסתטיקה של עצמו: במשולש צהוב שהוא אוהל שהוא בית, בציור המעברה ובגרפיקה של אותיות ילדותיות. לאט לאט, בצבעים, אנחנו צריכים לפתח שפה אסתטית שמגדירה את המאבק שלנו. לדבר דרך סמלים ואמנות מהפכנית שיכולה לסמל את הרעיונות שאנחנו מבקשים להוביל ולייצג. לתנועות רדיקליות תמיד היו סמלים וסגנון שאיתו הם הפיצו את המסר שלהם. מהסמל הקומניסטי של המגל והחרמש אל הגרפיקה המצוינת של אמורי דגלס בעיתון "הפנתרים השחורים", ותנועת הפאנק עם מעילי העור והמוהק. האסתטיקה שנייצר מתקיימת במרחב של שפה ויזואלית שמציפה אותנו מכל כיוון: מהאינטרנט, מהטלוויזיה, מהאייפונים. לייצר אסתטיקה משלנו, בצבעים וצורות, שתגדיר את החופש שלנו, את המאבק שלנו, את הסולידריות שלנו לצד השונות שלנו, זה אתגר גדול.

  1. על המנהיגים שאנחנו מחפשים.

בימינו כשמראיינים בטלוויזיה "מנהיג", אז ישר כולם חושבים שיש לו פלאפון, ושמישהו משלם לו כדי לעשות מהפכה. עם הזמן רואים אותו יותר ויותר בתקשורת ובכנסת. זה חשוב להיות שם. אבל אנחנו חושבים על מנהיגות אחרת. לא יכול להיות מנהיג שנמצא בתקשורת ובכנסת, אבל לא לוקח חלק ביצירת פרקטיקה אחרת של התנגדות/מאבק. מנהיג לא שולח רק הודעות לתקשורת, הוא נמצא בשטח כשפולשים יחד, כשמתארגנים יחד עם עובדים כנגד המעסיקים הגוזלים את כבודם וכספם, כחושבים כקהילה איך נשיג יחד מזון כדי לעבור את סוף השבוע, כיצד מתארגנים כדי למצוא עבודה ולספק פרנסה לקבוצה. מנהיג הוא לא זה שחושב שהוא המנהיג, אלא זה (או זאת) שעובד בקבוצה, עם אנשים אחרים, כשווה בין שווים, ושהדבר הכי טוב שהוא יודע זה איך לשמש דוגמא, דוגמא להקשבה, לעשייה. הוא זה שיודע לחשוב איך לוקחים יחד את מדינת הרווחה לידיים שלנו, ואיך מייצרים את המציאות המדוברת. אנחנו מאסנו במנהיגים שאחרי כמה שבועות עיקר העבודה שלהם היא מול מערכות של עיתונים. הם יושבים וחושבים איך יקבלו עוד שעת שידור על ידי שיחה עם הפוליטיקאי הבא. אלו לא המנהיגים שאנחנו מבקשים. זו מנהיגות שמשאירה את האנשים בלי קהילה, בלי יכולת לשנות את המציאות שלהם. זו מנהיגות שמניחה שהשגת המטרה תלויה בעיקר במנהיג, שאת השינוי הוא ישיג, איך הוא יביא את הגאולה. אנחנו לא רואים את אותו אחד או אחת שיביאו את הגאולה. אנחנו לא מחפשים את האחד או האחת שיביאו את הגאולה. כי השינוי יגיע מכולנו יחד, כפרטים המצטרפים לקהילה רחבה. הדרך שלנו היא להיות חלק מאותה הנהגה גדולה, כפרטים רבים, היא ללכת באותה דרך שבה/שעליה אנחנו מדברים.

דיון

11 מחשבות על “חמש נקודות על המאבק / מיכאל סולסברי, מיכל גרינברג

  1. מיכל ומיכאל וכל חברי המעברה וקוראים אחרים. שמחתי מאוד לקרוא את מה שכתבתם. הרעיונות, ניוסוחן והאמת הפנימית משכנעים אותי מאוד, ומאוררים תקווה מחד ורצון להיות חלק מאידך. אנחנו בשיתוף פעולה יציב מספר חודשים. על כן חשבתי לשתף עם כמה מחשבות: 1. הנסיון שצברנו מלמד שהמימוש של מודל האטיויזם שאתם מפרטים דורש בשלות ריגשית גבוהה ורתון עמוק לשנות בתוכינו את מה שרכשנו לאורך השנים, כלומר את העמדה הצועקת או המזרנה הדורשת. 2. שינויים פנימיים אלה חייבים לגעת בפגיעות של כל אחד ואחד מאיתנו, פגיעות המוציאה מתוכינו אלימות והרס במקום אתגרים לגדילה והתפתחות. 3. כדי לקחת את גורליני לידים עלינו לשלב פעולות נחושות מיושבות עם העקרון של "בתים רישים…" עם יכולת לנהל מו"מ, לקדם חשיבה והתארגנות מחדשת שונה שלא מובנת לבעלי הכוח, לבעלי היכולת לקדם את האני מאמין לנו במשום לשלום אותו. 4. את המנהיגות הראויה יש לפתח כי היא לא הנמצא: ניהול המאבקים הקודמים והמחלות של השיטה מקשות על פיתוחה של מנהיגת אחרת. תהליכי שיונויי המוצעים מבקשים זמנים ארוכים של עבודה קבוצתית, בניית מרחבי שיח המשנים את האדם, את ערכיו, המוטיבציה שלו והנכונות ללכת בדרך לא סלולה. ההצלחה תמונה בגדילה האישית של כל אחד מאיתנו, בחברות והשותפות של הקבוצה, ובתבונה כיצד למצוא את הדרך הלא סלולה, להתבלבל, לחזור ממצבי כאוס בלתי נמעים והדרך חזרה, עם עומצה מחודשת להמשיך להשתנות כדי לשנות. ליד כם אלה נחוץ כוח מגן, מגן על השותפות, על האנרגיון המפרקות כשהוךכים לאיבוד, ול המצפן עימו מוציאים את הדרך בחזר.תבורחו על העיניין ועל השיח שנפתח.

    פורסם ע"י יצחק מנדלסון | 4 בדצמבר 2011, 10:02 am
  2. היו ברוכים על התובנות , ההערות וההארות , החכמתם אותי ועשיתם לי חשק להיות חלק מקהילה כזאת.

    פורסם ע"י חגית בק | 4 בדצמבר 2011, 10:47 am
    • מגיב: מיכה רחמן

      1. פרקטיקה נאיבית משהו. יש משהו נאיבי במחשבה שכשאנחנו פולשים לבניינים אנחנו מייצרים מציאות. המציאות נוצרת רק כאשר קיימים ההקשרים הפולטיים (או הכלכליים -פוליטיים) המתאימים. המתנחלים יצרו מציאות כי הייתה להם תמיכה של מדינת ישראל ושל האיפריליזם האמריקאי. אותם מתנחלים לפני הכיבוש (וללא צה"ל) לא יכלו לייצר את אותה מציאות. הבדואים מצליחים לייצר מציאות של האחזות בקרקע כי יש להם מספר רב של אנשים ועדיין אין החלטת מדינה חד משמעית להרוס את כל הכפרים הלא מוכרים (רק את חלקם). אין לזלזל בפרקטיקה של הפעולה הישירה אבל חייבים לראות את מגבלותיה. אני רואה בפלישות בעיקר מעשה פוליטי, פעולת מחאה העשויה לקדם את הדיון בשאלת הדיור הציבורי והבתים שאין בהם שימוש.
      2. האישי הוא פוליטי. גם אם נניח שהאישי שהוא פוליטי עשוי להיות תנאי הכרחי (לפי גישות מסויימות) לפעולה פוליטית משמעותית, עדיין אין הוא, בשום אופן, תנאי מספיק. שינוי פוליטי מצריך ארגון פוליטי. אני לא מאמין בשינויים ללא מבנים פוליטיים גדולים ומשמעותים, בהם מאוגדים יחידים וקבוצות (כולל הקהילות כמו זו שאנחנו מנסים ליצור. או במילים גסות יותר: דרושה מפלגה פוליטית, או מפלגות קיימות שיפעלו למען הדיור הציבורי.
      עם שאר הנקודות אני מסכים.

      פורסם ע"י מיכה רחמן | 5 בדצמבר 2011, 8:47 pm
  3. הכל טוב ויפה, באמת, אבל יש נקודה אחת שצריך להדגיש לשם הטעם הטוב: הניסיון להציג את ציבור המתנחלים כולו כגוזל אדמות ומדכא חוטא לאמת. כמובן שישנה בעיה קשה של אלימות, גזילת אדמות ודיכוי בשטחים, אך גם בתוך תחומי הקו הירוק, ועדיין אנחנו לא אומרים שהישראלים הם מדכאים וגוזלי אדמות, כי אנחנו מאמינים שיש גם ישראלים שאינם כאלה. כך גם בשטחים. להציג את הדברים באופן שהצגתם עלול מאוד בקלות ליפול לשיח השבטי הישן של ימין ושמאל, שכל כך חשוב ללמוד ממנו ולשנות אותו, כי הוא עצמו שיח מדכא ומפלה בסופו של דבר, כי הוא משרת בעיקר את האליטה שפוגעת בכולנו.

    פורסם ע"י עמרי | 4 בדצמבר 2011, 1:21 pm
  4. אני מוסיף דגש על 6.הצורך בקהילה חזקה, יוצרת (ואוהבת). אני מעריך מאוד את היותי חלק מקהילה שכזאת… למרות הכל

    פורסם ע"י מיכי | 4 בדצמבר 2011, 5:19 pm
  5. נכנסתם לבית שהוא לא שלכם ואתם רוצים שיתנו לכם פרס?
    למה בדיוק?
    כי יש לכם בלוג ?
    אז מותר לכם?
    למה אין דירות אתם יודעים? למה אין דיור ציבורי? מי מרוויח באמת מהמצב?
    אוי ואבוי למאבק שכולו פלאקטים חלולים .
    אוי ואבוי למאבק שלא יודע איפה הוא חי.

    במאחזים בשטחים בונים בתים אמיתיים, לא גונבים את מעונות הסטודנטים ומקשקשים עליהם סיסמאות.
    לכו ללמוד.

    פורסם ע"י דרול | 4 בדצמבר 2011, 5:34 pm
  6. לא להאכיל את ה(ט)דרול

    פורסם ע"י מתן | 5 בדצמבר 2011, 2:23 pm
  7. כרדיקלים. אנחנו אמורים להבין שבקת"ב אחד ישיג יותר מאלף בלוגים.
    no war but the class war
    איך מצטרפים?

    פורסם ע"י דיסידנט | 6 בדצמבר 2011, 8:56 am
  8. כן הרבה "דירות רפאים" בכל עיר ,זה ברור שלא כל אחד ,אבל יבוא האחד , יום אחד ,ועד אז נתחבא ונאבק!

    כל יום נפתחות ונסגרות דלתות ! אתם יכולים להיות הבאים ! פשוט תנסו !

    נדלן אני עצלן !

    פורסם ע"י hapolesh | 11 בדצמבר 2011, 8:24 pm

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: מחוץ לגבולות השלטון | העוקץ - 4 בדצמבר 2011

  2. פינגבק: הקרקע בוערת • מחאת הדיור - 14 בינואר 2012

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קיבלת צו פינוי ? מחוסר דיור?

אל תהיה לבד, צור איתנו קשר והצטרף למאבק למענך ולמען אחרים! Hamaabara@gmail.com

הכניסו כתובת דוא"ל , כדי לעקוב אחרי רשומות חדשות

%d בלוגרים אהבו את זה: