חצי שנה למאבק האוהלים / מיכאל סולסברי-כורך

חצי שנה למאבק האוהלים: חשבון נפש של מעבר מפעילות כנגד הכיבוש למאבק החברתי / מיכאל סולסברי-כורך

חצי השנה האחרונה היתה בשבילי חוויה של מעבר מזירת הפעילות כנגד הכיבוש (שאותה כמובן לא נטשתי) אל המאבק החברתי-כלכלי שבתוך מדינת ישראל. חוויה זאת לימדה אותי לא מעט, וגם עוררה דילמות רבות, ומשהו מניסיוני זה, ומן הדילמות הללו, אני מבקש לתאר כאן, כמחשבות של יחיד בתוך קבוצה, מחשבות מתוך המאבק הנכתבות אל תוך המאבק.

א.      אנשים

            אנשים הם יצורים סוציאליים – הם תוצאה של החברה ושל המציאות. האדם אינו אינדיבדואל שמנותק מאנשים שחיים מסביבו והוא התוצר של החברה מסביב. בעבודה עם אנשים בתוך המאבק אני לומד לזכור זאת. התמכרויות, מכירת סמים, זנות, אלימות בתוך המשפחה ועוד, הם כולם ניסיון של המדוכא להתמודד עם החיים בחברה שאינה מאפשרת עבודה בכבוד, חינוך שיויוני, שיויון מגדרי ואופק הזדמנויות פתוח. תשאירו לממסד את הביקורת הבלתי נגמרת על בחירות של אנשים לגבי החיים. אנחנו מבינים שהבחירות האלו אינן מתקיימות בוואקום, והן תוצאה של השפעה וחינוך חברתי (או צבאי). אין מענייננו למתוח ביקורת או לשאול, לדוגמא, למה אישה מסוימת מביאה מספר גבוה של ילדים, כמו שאין זה מעניינו לבקר מתי והיכן אשה מחליטה לבצע הפלה. בשני המקרים החברה צריכה לספק לנשים אלו ולילדיהן את כל האמצעים לקיום בכבוד מבלי לנסות לשכנען לשום כיוון. וכאן אולי צריכה להיות מהות המאבק שלנו – יצירת חברה שיויונית שתוכל לתת לאנשים את מיטב האפשרויות לבצע בחירות בריאות וחופשיות בחייהם.

            ההתיחסות שלנו לחברינו במאבק שמזיקים לעצמם ולאחרים צריכה להיות מצד אחד הבנה של הדברים בתוך ההקשר של החברה והדיכוי שבהם אנחנו חיים, ומצד שני לעזור (לנו) ולחברים במאבק להתגבר על כל הדברים האלה ולהפנות את הזעם והכעס אל הממסד, ואל יצירת חברה חדשה. במקרים קיצוניים אנחנו חייבים להרחיק את אותו גורם, כדי לשמור על הקבוצה ועל המאבק.

ב.      הפרד ומשול או "מי מייצג את מי?"

            בתקופה האחרונה אני שומע הרבה את צירוף המילים "הפרד ומשול", בעיקר בתשובה לביקורת העולה מאנשים מהשכבות החלשות שמופנית כלפי אלה שהובילו את מחאת האוהלים בתל אביב. למנטרה הזו מתווספת גם הטענה כי יצירת ההפרדות האלה קיימת רק אצל אנשים בראש וזהו חלק מקונספירציה שהממסד יוצר.

            טענות אלו אינן נכונות. קבוצות קיימות במציאות ולמרות שלחלקן יש אינטרסים משותפים, יש להן מטרות שונות. אני אינני יכול "לבחור" להיות אשה או פלסטיני. הפריבילגיות שאני מקבל בכל אפיק בחברה מתוקף היותי גבר אינן דברים שקיימים רק אצלי בראש, הן מציאות אוביקטיבית. לפלסטינים ישנן מטרות שונות מלישראלים, ודיכוי אחר שהם מתמודדים איתו. למזרחים ישנו דיכוי אחר שהם מתמודדים איתו מאשר הקהילה האתיופית. נשים מתמודדות עם הטרדות מיניות שגברים הרבה פחות חשופים אליהן.

            הממסד יוצר את ההיררכיה הזו של הפריבילגיות- אך זה אינו אומר שהדיכוי אינו קיים. ברור, לכל הקבוצות הנ"ל יש אינטרס משותף לשנות את השיטה בצורה מהותית, אך כשזה מגיע לייצוג כל קבוצה צריכה וזקוקה לייצוג שמגיע מהקבוצה עצמה ומשקף את המטרות הספציפיות שלה כדי להשמיע את קולה, כדי לא להיות מושתקת. אי ההבנה הבסיסית הזו, שבחורה אשכנזייה ממעמד בינוני לא תוכל לייצג אימהות חד הוריות מזרחיות בקטמונים, היא אולי המכשול החמור הגדול ביותר שיש לנו כרגע כתנועה. הפרדיגמה הזו אינה לוקחת בחשבון  את ההיסטוריה הארוכה של תנועות שמאל (והמחאה האזרחית היא אכן תנועת שמאל) של ניכוס ודיבור בשם אלה ששייכים למעמדות וקבוצות אתניות אחרות. הרדוקציה של כל זה אל תוך ה"הפרד ומשול" אינה יכולה לענות בצורה בוגרת על הדברים הללו (והיא גם מתעלמת מהעבר של התנועה החברתית הנוכחית שבה היה קיים מידור והדרה).
כל הדברים הללו אינם שוללים את העובדה שאיננו יכולים להדיר גם את אלה שמגיעים ממעמדות וקבוצות עם פריבילגיות. הם (אנחנו) שותפים לדרך, ולכולנו יש את הצורך לשנות ולרסק את השיטה.

ג.       ביקורת מהשמאל הרדיקאלי

            רבים מאיתנו, כפליטים של מאבקים של השמאל, איננו זרים לביקורת מהימין,  ולכן ההתמודדות שלנו עם ביקורת זו קלה בשבילנו. קידוש האדמה על חשבון בני אדם הוא קלישאה לרובנו, והמדיניות הניו-קונסרבטיבית נוחלת מפלה אידיאולוגית שמתבטאת במציאות במשבר הכלכלה העולמית ובדיכוי והעוני הבלתי נגמרים במדינות עולם שלישי. לעומת זאת לביקורת מהשמאל חלקנו עדיין לא נחשפנו וזה מפני שתמיד היינו חלק מהקונצנזוס והשיח  בשמאל – מאבק בכיבוש. עכשו כשאנחנו מעיזים לנפץ את הגבולות ולהתחיל להלחם למען מדוכאים בתוך החברה שלנו הביקורת הזאת (לפי דעתי) רק תתרחב.
כמו שאיננו מאמינים ב"מהותנות" (אסנציאליזם) בנוגע לפלסטינים, אנו מבינים כי אותו הדבר אינו נכון גם בנוגע למזרחים או ישראלים. אנשים אינם סט של דברים קבועים מראש, אנחנו יצורים דינמיים, תוצרים חברתיים. מזרחים אינם גזענים כמו שפלסטינים אינם אוביקטים חסרי רגשות שנוצרו כדי לרצוח יהודים. נדמה שאת המשוואה הזאת קשה לשמאל הרדיקאלי להבין. האשמות קולקטביות של כל הישראלים בפשעי הכיבוש יוצרת את אותה רדוקציה שהימין עושה לפלסטינים. מהניסיון שלי בעבודה עם המשפחות בנוגע לדיור ציבורי, ההתענינות והחיבור עם בדואים ופלסטינים רק גברה והעמיקה.יש גזענות, אך היא קיימת בכל החברה הישראלית ולא רק בפריפריה. הדרך לשנות זאת היא לא על-ידי התעלמות מדיכוי שקורה אצל יהודים, בשל כך שהוא אינו תואם לדיכוי של הפלסטינים שעליו התרגלנו לדבר, אלא דרך חיבור מאבקים ושיכנוע שכל  הדיכוי הזה קשור אחד לשני.

ד.      משטרה

אדון שוטר לא שווה יותר. או לפחות זאת אינה ההגדרה שלו לפי ההבנה הרדיקלית של המדינה. השוטר הוא האוכף והשומר של המערכת, הוא העיניים והאוזניים של המדינה, והאדם המופקד על שמירתם של חוקים. בחברה שבה קיימים חוקים אי שיויוניים, השוטר הוא האוכף השומר של חוקים אלה. ולכן אין זה מקרי ששוטרים הם אלה שבאים לפנותנו כאשר אנחנו פולשים לבניינים, או כאשר אנחנו מפגינים נגד דיכוי.

התפיסה האומרת ששוטרים צריכים לתמוך בנו ובמאבק, היא תאוריה רפורמית שאינה רואה צורך בעת בניית חברה חדשה לבטל את הממסד הקרוי משטרה ולהציב במקומו ארגון הומאני שמשרת את החברה. אלה אשר צועקים בהפגנות "השוטרים איתנו אין להם דירה" אינם מבינים כי המשטרה ובתי הכלא הם ממסדים שנועדו לדכא את האוכלוסיות החלשות בכל חברה, ולא לשמור על כולנו. הם אינם מבינים שהממסד מצד אחד מייצר את התנאים שגורמים לאנשים לפגוע אחד בשני או בעצמם, ומצד שני כולא את אלה אשר נשאבו אל תוך המערכת שהממסד יוצר מלכתחילה.
ולכן (כמה שזה ישמע ברור מאליו) צריך מאוד להיזהר במה שאנחנו אומרים לשוטרים, במיוחד בחקירות. נסיון ל"שכנע" שוטר להצטרף למאבק יכול להיות נתינת מידע שצריך להישאר סודי. תפקידו של החוקר הוא לאסוף ראיות. ראיות אלה יכולות להפוך לאינפורמציה שבה ישתמשו כדי לחבל בפעולות שונות שהם רואים כעוברות על החוק.

            ה. הרפתקנות

            פעולות ישירות צריכות להיות מתואמות עם הקו הפוליטי והמטרות שלנו. פעולות ישירות יכולות לסכן את כלל החברים ולהוות תירוץ למשטרה לעצור רבים מאיתנו. אנחנו קולקטיב והחלטות לגבי פעולות ישירות צריכות להתקבל מתוך התייעצות עם גורמים בקבוצה. החלטות כאלה אינן יכולות להתקבל בצורה אבסטרקטית מבלי לקחת אחריות על הסיכון שהפעולה יכולה להציב למשתתפים ולקבוצה הגדולה.

            כאשר מישהי מחוץ לקבוצה שלנו שרפה דירה נטושה, לדוגמא, וניסו לקשר זאת אלינו, נוצר מצב שבו פעולה הרפתקנית של יחיד סיכנה וסיבכה אנשים רבים. שרפה זאת גם נוגדת את הפילוסופיה שלנו, במובן שאנחנו רוצים לשכן בדירות אלה אנשים אשר אין להם בית ולא לשרוף אותן. הפעולות שלנו צריכות להיות שונות מפרקטיקת "תג מחיר". הזעם שלנו משמש כדי לבנות, לא להרוס. הפעולות שלנו מכוונות כדי להעצים אנשים, לא כדי להעניש אוכלוסיה. המסר שלנו הוא מסר של בנייה וחיזוק, ולא חלק מתיאוריה (פאשיסטית) של הענשה קולקטיבית.

ו.        משתפי"ם פרובוקטרים ואפיסטמולוגיה

            כדי להבין איזה רעיונות ופרקטיקה נכונים, אנחנו צריכים לנתח אותם בפני עצמם. השערות לגבי הכוונות של יוזם רעיון אינן רלונטיות כל עוד הרעיון עצמו לא נידון בעצמו. ישנם כאלה שינסו לחבל בפעולות שלנו, אבל התשובה לכך צריכה להיות התמקדות בקו הפוליטי שאנחנו כקבוצה מוציאים ומייצגים, ולא האשמות בדבר עבודה עם המשטרה.

            למשל, חרחור ריב בין חברים בקבוצה, אלימות כלפי חברים בקבוצה, פעולות שמסכנות את הקולקטיב, או אפילו הלשנה על פרטים, הן פעולות שנוגדות את הקו הפוליטי של המאהל. זהו הדבר הראשוני שאנחנו צריכים להתמודד איתו, ולהסביר ולהדריך לגבי הבעיתיות של כל הפעולות הנ"ל. אחר כך אפשר תוך כדי ניתוח כל מקרה ספציפי להחליט בנושא. מה שחשוב הוא הצורך לבנות קו פוליטי, ומה שצריך להימנע ממנו אלו ההאשמות הבלתי נגמרות על קונספריציות של משתפי"ם.

ז.        מאבק לא תמיד מתקדם קדימה

            ההיסטוריה אינה מתקדמת תמיד בכיוון אחד ברור, מלמטה למעלה, או כמו שסיפרו לנו: מפרימיטיביות לקידמה. אפשר לטעון כי החברה שלנו הלכה במובנים מסוימים "אחורנית" בכל מה שקשור לקיום בכבוד של כלל האנושות. שחברות קודמות התקיימו בשיוויון או סיפקו תזונה גבוהה יותר לכלל החברה. ההיסטוריה של תנועות שנלחמות לשינוי דומה מאוד. הן אינן תמיד מתקדמות אל עבר מטרה מסוימת בזמן מסוים. הן לפעמים מתחילות במפץ גדול ואז נחלשות בגלל הלחץ שיש עליהן מצד המערכת. הצורך להתקיים ולשרוד ניכר על כולנו וקונפליקטים פנימיים מאטים גם הם את התנועה של כולנו. בזמנים כאלה אסור להפסיק. אנחנו צריכים להמשיך ולקדם את המאבק בדרכים שונות. כתיבת מאמרים, למידה של תיאוריה של המאבק, קבוצות נשים אשר נועדו להעלות את המודעות הפמינסטית, אירועים פוליטיים ועוד. מכיוון שהממסד לעולם לא יוכל לתת תשובה לכל הנושאים שהעלינו בקיץ, עוד ועוד אנשים ומשפחות יצטרפו אלינו. על-ידי העלאה של מודעות פוליטית בזמן שהמאבק "עומד", ההתפרצות הבאה של המאבק תהיה רק חזקה יותר.