רשומות אישיות

בין מעברה למוּחַ'יַאם – שבוע בענאתה | עידן פינק


ביום שני ב-23:00 בלילה קיבלתי טלפון בהול מיוסף, חבר קרוב ממשפחת ג'הלין הבדואית שגרה זה שנים בענאתה שמתחת לפסגת זאב. הצבא הגיע להרוס, באמצע הלילה, כשקר וגשום, וניתנה להם הוראה לצאת מהבתים ולצפות בדחפור הורס את ביתם.

הבית – צריף ארעי עשוי חתיכות עץ, פח וניילון. כשהגעתי לשם כחצי שעה אחרי הטלפון ההוא ההריסות היו בעיצומן. ניסינו אני וארבעת חברי להגיע אל המשפחה שעמדה חסרת אונים אל מול הדחפור, אבל קבוצת חיילים מנעה את המעבר באלימות. מיכה נדחף בברוטליות על ערימת הריסות מאחורינו, מעגל של חיילים החל להכות בו כאילו היה שק חבטות.

מפקד הכוח סירב בכל תוקף להראות צו כלשהו שמכשיר את ההריסות או את הטענה שאסור לנולהתקרב. את ההחלטה הזו הוא ניסה לאכוף בכל דרך. שלח את חייליו להקיף אותי ולסגור אותי הרמטית שלא אוכל לזוז וגם נגח בראשי מספר פעמים עם הקסדה המשוכללת שלו.

העובדה שלא פחדתי ממנו, שלא הייתי מוכנה להיכנע לבריונות הזאת הטריפה אותו. ולמה שאני אפחד? אני קצינה בצה"ל, הוא ומחלקתו אמורים לשרת אותי ואת המדינה שלי, אמורים להגן עליה ולשמור על חוקיה, גם בתוך המסגרת הצבאית האלימה יש חוק, ורב הסרן איתן בחר להתעלם מהחוק הזה ולבחור באלימות ובבריונות כדי להוציא לפועל מעשה לא מוסרי ובטח שלא אנושי.

אני מכירה את המשפחה הזו, ישנתי בבית שלהם עשרות פעמים. הם  האנשים הכי לא פוליטיים שאני מכירה, אנשי שלום שיכניסו לביתם גם את אותו קצין בריון שבא להרוס את ביתם, הקצין ידע את זה, ידע שלא יוכל לשכנע אותי או את חייליו שהריסת הבית באישון לילה קר וגשום מהווה הגנה לביטחון המדינה ואנשיה.  אחרי שהכל נגמר והם הסתלקו לעבר ההריסה הבאה, ישבנו סביב מדורה שהודלקה תוך 2 דקות על-ידי בסמה שראתה את ההריסות כשהתינוקת שלה עטופה בשמיכה, ושמעה אותי עומדת 50 מטר ממנה כשבינינו חומת חיילים שלא מאפשרים לי להגיע אליה.

הלכתי הביתה בתחושה קשה. מלאת כעס ובעיקר הרגשתי בושהכעסתי על המדינה שלי ששלחה את חייליה לבצע מדיניות של הרס וחורבן. התביישתי בצבא שבו אני משרתת, שמחנך את חייליו לא לראות את האנשים שחיים בתוך הצריפים האלו כבני אדם. התביישתי במפקד הכוח שהיה מכוסה מכף רגל עד ראש ועיניו החשופות בערו מכוח ואלימות. התביישתי והזדעזעתי מהטון שבקולו, שאמנם עלי הוא צעק אבל אל חברתי הבדואית דיבר כאילו היתה כבשה או כלבה.


למחרת חזרנו לשם לעזור בבנייה מחדש. למרות ההריסות והתחושות הקשות של הלילה, היתה אוירה אחרת. מרגשת. התחלנו לעבוד בעוד צלמים, כתבים ואנשי או"ם וסיוע החלו לטפטף ולהבטיח הבטחות, אנחנו בשלנו, מפנים את ההריסות.  חוסר האונים מול כוח חזק ואלים בהרס ללא רחם בלילה הקודם התחלף בכוח פנימי, שנבע מתוך הבניה המשותפת. התרגשתי לראות שהם לא נשברים מההריסות, כשג'יברין הראה לי בנונשלנטיות את המזרון שישן עליו מתחת להריסות התרגשתי. כשבסמה הפכה חצי צריף הרוס למטבח מתפקד, בנתה במו ידייה את המבנה, עם מסמרים שהוציאה מהקרשים השבורים היא קיבעה את הקירות, מתחת להריסות מצאה את התנור השבור, חיברה לו ארובה וכל זאת בעוד הגברים יושבים מול ההריסות ומתדיינים, התרגשתי. כשחבריי הפעילים בקבוצת המעברה נרתמו כולם לטובת העניין, הגיעו לבנות, העלו תמונות ועדכונים, התקשרו לתמוך ולשאול איך אפשר לעזור, התרגשתי. כשהרמנו את האוהל של הנשים שנתרם ע"י הצלב האדום, עבודה משותפת לנשים, ילדים בדואים, פעילים ופעילות ישראלים, כולם יחד החזיקו את גג האוהל, כשהאמהות החד הוריות מהמאבק לדיור ציבורי חצו את המחסום, הפיזי והמנטלי, והגיעו בגופן לתמוך, כשהן אמרו לנשים הבדואיות, אנחנו איתכן, גם לנו אין בית, התרגשתי.

תוך יום היתה מסגרת לגג, תוך יומיים בית עם חצר, תוך 3 ימים 3 בתים שבמו ידינו בנינו, הבנתי מתוך כל ההתרגשות הזו שיש לנו כוח. כוח שאף בולדוזר לא יכול להרוס.

את הנכונות והאכפתיות של אנשים לא ניתן להרוס באלימות. כשאותו מפקד דחף אותי באלימות על הבוץ לא הפסיק להיות לי אכפת, החורבן של הבתים לא שינה את הצורך של המשפחות לקורת גג.

 רציתי לומר אלימות לא תשנה את המציאות. אבל הבנתי שהיא כן.

 תוך כדי הבנייה מחדש, התחזקנו, משפחת ג'הלין לא בנתה את ביתה לבד. ההרס הביא אותנו לעבוד יחד ולחבר מאבק צודק אחד לשני. ההבנה שהזכות לקורת גג חוצה גבולות קיבלה ביטוי מעשי במציאות. כולנו דיברנו עליה, אבל במציאות פעלנו כל אחד במרחב שלו. אנחנו בירושלים המערבית, הם מעבר למחסום של ירושלים המזרחית. האלימות שניסתה להרוס אותם חיזקה את כולנו. חיברה אותנו יחד. מערכת היחסים האישית שיש לנו אחד עם השני איפשרה את זה. יחסים לא מאורגנים ולא ממוסדים, מבוססים על הערכה ואהבה אחד לשני.

בשבת הגיעו פעילים פלסטינים מרמאללה, ג'נין, טול כרם, שועפת, סילוואן, שייח ג'ראח. הם הצליחו לגייס סכום מכובד והגיעו איתו לבנות. גם אותם מעשה ההרס הזה בנה.

ביום ראשון הגיעה משלחת מאל-עראקיב מהנגב שכפרם נהרס פעם אחר פעם על-ידי מדינת ישראל. יתכן שזו פעם ראשונה שבדואים מהנגב בעלי תעודות זהות כחולות מתחברים לבדואים פלסטינים. המרחק והשוני ביניהם קיים רק לכאורה, הפרדה שנוצרה על-ידי ההסטוריה והמצב הפוליטי.  אנשי-אל עראקיב חברו לאנשיהם. הבדואים מאל עראקיב וענאתה לפני 60 שנה היו שכנים, מאותו מקור ומקום. במקור שבט הג'הלין מאיזור ערד, עד היום יש להם שם בני משפחה. כיום הם מופרדים בצורה כזו שהם הפכו אנשים שונים. אפילו חיתוך הדיבור השתנה. היום, בביקור הזה הם עשו צעד משמעותי ליצירת צדק. זה לא רק אנחנו שחצינו את המחסום. וזה היה מרגש. לא טקסי ולא רשמי. פשוט טבעי, ומרגש. שורה ספונטנית של לחיצות ידיים, דיבור אישי- שייח' לשייח' על הכורסאות, מבוגר למבוגר בעמידה סביב הכיבוד, שבאב לשבאב סביב המדורה, הנשים אחת עם השניה, תפילה משותפת.

אנחנו מדברים הרבה על חיבור מאבקים – התחברות למאבקים, על הצורך להתאחד. בכנס המעברה הראשון– שמענו על המאבק של סומילליפתאאלעראקיב. הסיפורים היו דומים, היתה תחושת שותפות גורל, ההבנה שכולנו חווים את אותו בעיה אך כל אחד חושב שהוא נמצא בעמדת מיעוט, מול הממסד. התודעה והדיבור על כך הוא שלב ראשון אבל הוא לא מספק. אנשים מופרדים מעשית אבל לא רעיונית, והמרחק הפיזי והמנטלי הוא לפעמים המפריד ביניהם. להתחבר באמת ברמה המעשית זה דבר קשה. למחאת הקיץ היה פוטנציאל גדול מעצם ההמוניות שלה, מתוך הרצון של רבים כל כך להתאחד סביב מטרה משותפת. מתוך ההרס והחורבן של הממסד אנחנו מתחברים כולנו ויוצרים את הכוח לשנות. אנחנו מביאים ומייצרים את השינוי על ידי החיבור המעשי שלנו אחד לשני, בין מאבק אחד לשני. כמו שאמרה ויקי וענונו "העם שלי הם כל אלה אשר מדוכאים כמונייהודיםערביםפליטיםכל אלה שהממסד מנצל אותם".

אחרי שבוע של רכבת הרים רגשית שנעה בין כעס ובושה לבין התרגשות ותקווה אני כמעט יכולה להודות למציאות שהביאה את כולנו להיפגש ולפעול יחדיו (בלי לשכוח את הכאב הגדול והמציאותי מאוד של מי שאיבדו את ביתם בלילה אחד, בזמן קצר של אלימות שרירותית).

אני מקדישה את רצף המחשבות הזה לכל האנשים הנפלאים שאינם נותנים לגבולות פיזיים ומנטליים ליצור הבדל בין אדם לאדם. שאינם מוכנים להיכנע לאלימות או ל"מצב" מורכב ככל שהוא יהיה. שלא מתרכזים בכאב ובמאבק הפרטני שלהם קשה ככל שיהיה. שמוכנים למען אחרים לחצות מחסומים. בלילה אחד הצליחו להרוס אותנו. אבל אנחנו קמנו על רגלנו, ומכאן אנחנו ממשיכים, חזקים יותר, נחושים יותר, מאמינים יותר.

דיון

2 מחשבות על “בין מעברה למוּחַ'יַאם – שבוע בענאתה | עידן פינק

  1. עידנוש׳.. תהיי חזקה! לצערי ככל הנראה זאת לא תהיה הפעם האחרונה..

    פורסם ע"י גילה | 2 בפברואר 2012, 3:25 am

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: הבולדוזרים מתקרבים | העוקץ - 1 בפברואר 2012

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קיבלת צו פינוי ? מחוסר דיור?

אל תהיה לבד, צור איתנו קשר והצטרף למאבק למענך ולמען אחרים! Hamaabara@gmail.com

הכניסו כתובת דוא"ל , כדי לעקוב אחרי רשומות חדשות

%d בלוגרים אהבו את זה: