התנגדות לפינויים מדיור ציבורי, רשומות אישיות

המאבק שלי | עובדיה בן אברהם

"בשביל להילחם על הכבוד צריך להזיע ולקחת יוזמה. היוזמה היחידה שנשארה לנו זה להיות קיצוניים בלי אלימות"

המאבק שלי לא מתחיל מהיום. אני בן שישים, אחד מן הראשונים שהקימו את המאהל מעל גבעת הקרשים מול משרד ראש הממשלה, בערך לפני עשרים או עשרים וחמש שנה. במשך ארבע חמש שנים חיינו שם בצריפים . הם הבינו שלא יצליחו להוציא אותנו, אז הם התחילו לקנות אנשים, בין בכסף בין בדירה. לאחד הדיירים בצריפים היו אלפי ליטרים של סולר ששימש לגנרטור . קנו אותו והוא הצית את הצריף שלו, האש התפשטה לכל הצריפים. התקשרנו למכבי אש ואף אחד לא בא במשך 45 דקות. הבנו שאין מה לעשות. היה שם אסון גדול, כל הצריפים נשרפו, ואני נאלצתי לקחת את הקיטבג שלי ולחפש דירה להשכרה, לאחר שש וחצי שנים שהיינו במאהל הזה.

לאחר שפנינו שוב ושוב לקבל פתרון פרזות החליטו לפזר אותנו באופן שרירותי ברחבי הארץ. אמרתי להם שאני לא הולך לשום מקום. יש לי אמא חולה ואני לא עוזב את ירושלים. קיבלתי סיוע לשנה והשלמתי עם המצב. מצאתי דירה חמודה בתחנה המרכזית והתחלתי את החיים שלי מחדש.

כשהכרתי את אשתי לפני שש שנים התחתנו ושמחתי שיש לי בית משלי. הבית בו אני מתגורר עם אישתי עד היום הוא בית של עמידר שרשום על שמה. אז לא הייתה התעוררות כמו של היום. האירוע נשכח ולא היה מה לעשות. היום אני מרגיש שהמאבק הוא מאבק קשה יותר. הוא לא אישי, הוא של כולנו.  נוכחתי גם  לדעת שבמאבק הזה אין אפליה בין גזע מין ודת.

בהתחלה לא הייתי מודע לכל הבעיות שיש לאשתי עם עמידר. עד שיום אחד היא אמרה לי שיש לה חוב גדול. אני בעצמי ניסיתי לפתור את הבעיה, ניגשתי לחברת עמידר ואמרו לי שאני צריך לשלם 1500 ש"ח במשך שלושה חודשים ואז יהיה על מה לדבר. ישבתי וחשבתי איך אני משיג את הכסף הזה. הוספתי לעצמי משמרות כפולות בעבודה כי בשכר מינימום אני לא אצליח לסגור את הפער שיש. וכך שילמתי להם שלושה חודשים. עד שהרגשתי שאני מתמוטט ואמרתי: "סטופ! אני לא יכול לשלם יותר 1500 ש"ח, אין לי כוחות לעבוד רק בשבילכם",  אני עובד מאוד קשה עם קשישים. אותו פקיד הבין את הבעיה שלי והוריד אותי ל-750 ש"ח. וכל זה נעשה בהוראת קבע. עד התאונה בעבודה.

עובדיה בן אברהם

כשנפגעתי בעבודה הייתי חודש בחופש וחזרתי לעבודה כאילו לא קרה כלום. המצב הלך והחמיר מרוב הזנחה עד שלא יכולתי להמשיך לעבוד. רופאה תעסוקתית קבעה שאסור לי להרים מעל 5 קילו. הסתמכה על חוות הדעת הרפואית של אורטופד. מכאן המצב הלך והחמיר ונשארתי ללא עבודה, ללא פרנסה.

חזרתי לעמידר ואמרתי להם שאין כסף. שוב פעם אדון שוקי פוגל אמר לי: "אני רוצה כסף!" ואמרתי לו : "אתה יודע יידיש?" הוא אומר: "קצת", אמרתי: "גורנישט מיט גורנישט". שנה שלמה לא שילמתי כי לא היה. עם 1300 ש"ח קצבה בחודש אני לא יכול לשלם 750 לעמידר.זה בקושי הספיק לי לאוכל ותרופות.

לפני המחאה קיבלנו איום לצו פינוי. הרגשתי כאב. וכשהתחילה המחאה אמרתי שזו ההזדמנות להילחם על כבודי. הייתי לבד. היה לי רק חבר שהייתי הולך אליו ודחף אותי לכתוב לכל מיני גורמים. הצטרפתי למאהל של הסטודנטים, הייתי האוהל מספר 2 או 3. השתתפתי איתם בהפגנות ואמרתי שכמה שאני אצעק זה יוציא לי את המועקה מתוך הבטן. עד שבא אחי ולקח אותי למאהל בגן העצמאות. שם הצטרפתי למאבק של הדיור הציבורי, עם משפחות ופעילים, מה שהפך למעברה. והמאבק הזה לדעתי הקים אותי על הרגליים.  משם התחלנו את המאבק והערתי את המת לתחייה.

לפני מספר שבועות קיבלתי את צו הפינוי. דיברתי  עם החברים במעברה בשביל להתחיל לחשוב איך אני מתמודד עם זה.כאן ראיתי את הניצוץ של המלחמה, כמו שנאמר "אם אין אני לי מי לי". בעזרת החברים יצאנו למאבק. התחלתי להרגיש שאני הולך ומתחזק, נלחם על כבודי. בשביל להילחם על הכבוד צריך להזיע ולקחת יוזמה. היוזמה היחידה שנשארה לנו זה להיות קיצוניים בלי אלימות. להיות קיצוני על הזכויות שלי.

בהתחלה זאת הייתה מלחמה פסיכולוגית כדי לרכך עמדות – ושום דבר, דיברנו לקיר אטום. אמרתי לחברים: צריכים להתחיל לעשות משהו, נשארו לנו עשרה ימים. אני הולך עם השיטה שלי, אני הולך לשבת ליד עמידר. ההצלחה שלי היא ההצלחה של כל המסכנים. אני לא הבעיה הגדולה של עמידר, יש עשרות כמוני. החברים חששו מהקור העז, מהגשמים ואני בשלי. אמרתי, אי אפשר להגיע להפוך שולחן, אי אפשר לצעוק. זאת הדרך היחידה לרכך את לבו.

ביום רביעי וחמישי שהייתי שם ראיתי שזה לא מזיז לו. חמישי בערב אדון שוקי פוגל שלח אותי לאסוף גמ"חים, מנהל סניף ירושלים של עמידר שולח אדם ערירי וחולה לאסוף כספים וצדקה כמו עני. הוא בעצמו אמר לי: "מי ששוכב בצורה כזאתי הוא עני".  עניתי לו שאני לא אחד כזה.

הוא אמר: "לוּ החוב היה שלך היה על מה לדבר. מאחר וזה החוב של אשתך ואינך רשום, אין על מה לדבר". אמרתי לו שאני לא יוצא מכאן עד יום מותי, והכרזתי על שביתת רעב בניגוד לעצת הרופאים. אני חולה סכרת קשה. כל החברים במעברה פחדו מה יקרה לי, ואמרתי: אני הולך על זה עד הסוף.

 אחרי ארבעה ימים של שביתה הגיע הפיתרון. כאן הייתה לנו בעיה קשה כי כל הזמן הוא, שוקי פוגל, דרש 10 אלפים ש"ח "דמי רצינות" כדי לבטל את צוו הפינוי. לבסוף הוא ראה שבאמת אין כסף, וירד מהנושא. הוא הסתמך על הדבר הראשון שאמרתי, שיש כסף אצל עיריית ירושלים, אצל גברת ליליאנה סירקיס מאגף הרווחה. ואמרתי לעצמי איך אני מוציא את זה משם. הכסף שנמצא אצל גב' ליליאנה קיבלנו אותו בערב ראש השנה מ"קרן ידידות", אשר תרם את זה לכל המאהלים. מי שהיה קרוב לצלחת חטף ומי שהיה רחוק מהצלחת לא קיבל.

החלטנו שאנחנו מוצאים את הכסף. ניסינו בטוב, ניסינו בטלפונים, שום דבר. ליליאנה נהייתה שוקי מספר שניים. הכל היה מתואם ביניהם, הם החליטו ביחד לשים לי רגל, להפוך אותי למסכן שמקבץ נדבות.  החלטתי שאני הולך לצעוק ליד לליאנה. ואז יחד עם קבוצת המעברה התקבלה ההחלטה והלכנו לשם. ניסינו בדרך נועם לשכנע אותה שצו הפינוי תלוי רק בה. ברגע שהיא תעביר את הכסף, אין פינוי. היא סירבה בכל תוקף לקבל אותנו. עמידר התעקשו שצריכים לשלם את השובר מיד. ניגשנו כולם, צעקנו והלכנו לכיוון הכביש איפה שהמשרד שלה. עשינו רעש גדול וראינו שהרעש הגדול עובד. הלחץ עבד והווחה העבירו את הכסף לעמידר. צו הפינוי בוטל רשמית ביום חמישי, שבוע אחרי שיצאתי לשבות רעב.

אני הגעתי למצב הזה כי נפגעתי בעבודה. לא היה מגיע לי מה שמגיע לכל עובד? בגלל שלא היה לי מי שידריך אותי לא הייתה לי גישה לפתרון. לא ידעתי. הייתי תמים. מתוך המאבק עם שאר החברים ראיתי את השביל איך נלחמים, כי כל המערכות ניסו למנוע ממני לקיים את הזכות שמגיעה לי.

אני רוצה להגיד לכל אלה שנמצאים במצב שאני הייתי, קומו והתעוררו. זה לא אסון גדול, אם לא עכשיו אימתי. ולמי ששמו לו חרב על הצוואר והוא מרגיש שהוא נחנק, שימשיך להיאבק עד שהוא יוציא את החרב, רק אז הוא יצליח לנצח. שכולם יקחו יוזמה, יקומו מהשאננות שלהם וילחמו על מה שמגיע להם. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומכם.

דיון

7 מחשבות על “המאבק שלי | עובדיה בן אברהם

  1. לך עובדיה ,עובד אלוהים, ולחברים שבתוך המעברה ומסביב לה.
    אני ממתין לטיסתי בפילדלפיה לפגוש את אחותי בפיטסבורג. קראתי בעיון את אשר כתבת ובעיקר קראתי בין השורות. מעסיקה אותי הלמידה שהמימסד והפקידים המיצגים אותה מלמדים אותנו. מעסיקה הלמידה הכואבת כיצד עם שרק יודע להפעיל כוח ללא הבחנה להתמודד עם מצבים שהוא בעצמו יוצר, מלמד אותנו שללא כוח לא נצליח לקדם את הדברים הצודקים וההומניים שכל כך שריך לקדם כדי לתקן את העוולות שמנהיגינו מחוללים לנו. אך אתה עובדיה, שיודע לעבוד את הכוח הנכון, לא הובלת את מאבקך כפי שיותר מאחד הציע לך "לך לשרוף צמיגים ולגרום להסלמת הכוח העלוב והדל של נציגי הממשל, נציגי הממשל אוהבים שנשרוף צמיגים כי כך הם מגיבים עם יותר כוח, יותא אטימות ויותר נוקשות וגאווה. אנחנו יודעים מה ששריפת צמיגים יודעת לעשות, היא יודעת להביא את השוטרים המיומנים להסלים, להכות ולדקה כדי לשבור את גופינו, את כוחינו הפיזית את יכולתינו להתנגד..
    אתה בחרת, ואנחנו איתך, לחזק את מאבק "הרוח" עם הפעלת נוכלות וכוח ללא כוחנות, הכוח לעמוד ליד תחנת הרכבת הקלה וללמד את הנוסעים כיצד מתנהלת אטימות חושים והמצפון נסגר. למדנו להפעיל כוח ולדבר שפה בלתי מתפשרת עם ליליאנה, שלצערי חסרה האומץ לעשות את מה שלפעמים ליבה מספר לה שנכון לעשות, אך מוחה איננו מסוגל להבחין בין הדבר הנכון להדדר שכדאי לה לעשות עלמנת לשמור על מקומה ולא לסכן, לא את עצמה ולא את תפקידה.
    כל מי שעמד מאחוריך היה מוכן לסכן את עצמו, להפעיל כוח ולא כוחנות ויד ויד לדבר, לנהל מו"מ בשמך ולאפשר להגייון הלב לשהתלב עם ההיגיו הענייני שאנחנו יודעים כל ממסד ונציגיו חייו לשמור.
    אני, ואולי אנחנו אם יש חברים נוספים החושבים כמוני, מזמינים את הפקידים והעובדים המדברים בשם הממסד להתקרב אלינו וללמוד כדי להסכים לראות שיש דרך אחרת לשנות, להפעיל כוח עם דיבור, לא צורך לשרוף צמיגים. אנו מחשפשים לשרוף את הכפייה של הממסד לפעול נגדינו, נגד כל אלה שלא הצליחו להתנהל בעבר בפני פקידים המחתימים הוראות קבע, שולחים אנשים עם ערכים וכבוד לגמח"ים, מרכז העסקים הגדול של קהילות רבות שבשם הערבות ההדדית רוחצים זה ידיו של זה, ולפעמים גם עוזרים לנזקקים, אה המיוחסים והקרובים לצלחות הגמ"ח.
    אני שמח שאתה עובד את האך הנכון עובדיה וללמוד מאוחך ודרכך איזה שביתת רעב מכניסה אוכל לנשמה כך שהאוכל הממשי מפסיק להיות חשוב
    יצחק מנדלסון

    פורסם ע"י יצחק מנדלסון | 28 בפברואר 2012, 4:20 pm

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: עדכוני מחאה ליום שלישי, 28.2.12 • מחאת הדיור - 28 בפברואר 2012

  2. פינגבק: המאבק שלי | עובדיה בן אברהם | אלמוג בהר - 28 בפברואר 2012

  3. פינגבק: המאבק שלי|עובדיה בן אברהם • מחאת הדיור - 29 בפברואר 2012

  4. פינגבק: 14 נפשות ב-3 חדרים טחובים: תמונת מצב על הדיור הציבורי | שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם - 25 במרץ 2012

  5. פינגבק: סופרים זכויות: ניוזלטר לפרשות תזריע – מצורע | שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם - 17 באפריל 2012

  6. פינגבק: Counting Rights – Parashot Tazria Metzora Newsletter | Rabbis for Human Rights - 17 באפריל 2012

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קיבלת צו פינוי ? מחוסר דיור?

אל תהיה לבד, צור איתנו קשר והצטרף למאבק למענך ולמען אחרים! Hamaabara@gmail.com

הכניסו כתובת דוא"ל , כדי לעקוב אחרי רשומות חדשות

%d בלוגרים אהבו את זה: