כשהייאוש נעשה יותר נוח / מיכאל סולסברי-כורך

מבוא להיסטוריה של השמאל התיאורטי 

צילום בדף הבית: אלון שרף

 מאמר זה פורסם לפני מספר שבועות בבלוג עיתון שחור/טיפול שורש. הוא מוגש כאן עם שינויים קלים ותוספת פסקה:

ישנה קבוצה של אנשים שלפי דעתי לעולם תישאר חלק מהשמאל  או אולי, בהגדרה אחרת תישאר חלק מההתבוננות בשמאל. לצורך מאמר זה אקרא להם כ"תאוריתנים".

התאוריתנים, מהניסיון שלי בשורות השמאל בארה"ב, אינם שונים מאלה שמייצגים את אותו הלך מחשבה כאן, ומהווים לפי מה שקראתי במקומות אחרים זרם פוליטי גלובלי. בהכללה הם אינטלקטואלים, כשהתפיסה שמובילה אותם היא קידוש התאוריה על פני המציאות. "קידוש" כי הקו הפוליטי שמגדיר את המחשבה הפוליטית הזו הוא באמת דתי–  הפיכה של המציאות על מנת שתתאים לתאוריות שהם כוננו, לא משנה כמה תאוריות אלה רחוקות בפועל מהמציאות.

ההיכרות האישית שלי עם הזרם הפוליטי הזה החלה כבר כשהתחלתי את הפעילות הפוליטית שלי בארה"ב. כשארגנו הפגנות נגד המלחמה באפגניסטן, הביקורת מצדם הייתה כמעט על כל פעולה פוליטית שנקטנו –  על העובדה שכאנשים החיים במדינה אימפריאליסטית אין לנו זכות להביע דעה על כיבוש של מדינת עולם שלישי, על הצורה שבה הישיבות שלנו התנהלו, או על איך ההפגנות התנהלו, או על כך שלא דיברנו מספיק על מעמדות. כששינינו את הדברים שהיו בעייתיים לדידם, הם עברו לבקר התנהלויות אחרות שלנו. ואכן ההרגשה הייתה תמיד של חתול ועכבר – כל מאבק מיד היה "נחשף" כצופן בתוכו דיכוי, דרך בלוגים ואתרי אינטרנט, בשל הכשלים התאורטיים שהוא ייצג לטעמם.

פטישיזציה של המילה

קידוש התאוריה על פני המציאות מתבטא גם (ובכך אני מאשים הרבה מהפילוסופיה המודרנית) בפטישיזציה שזרם מחשבה הזה עושה לשפה. קבצי מילים "מגניבים", אימרות שאמורות להביע איזו שהיא פילוסופיה עמוקה אבל שבסופו של דבר הן כל כך בנליות ואינן קשורות לכלום, או ההתעקשות על כתיבה בצורה מסוימת. כחסידים של פילוסופית הדה קונסטרוקציה (וגם כאן אין הבדל בין התאוריתנים בארה"ב או בישראל) הם לוקחים את דרידה או את פוקו למקומות שאני בספק שאותם פילוסופים היו מסכימים ללכת. בזמן שהם יכולים לצטט פיסקאות שלמות מבטלר או מפאנון, הפיסקאות האלה נותרות תמיד יתומות ממאבק פרקטי, או מההקשר ההיסטורי שלהן. גם כאן ניתן לראות את הקידוש הדתי של התאוריה על פני המציאות בדמות התפיסה ש"השפה יוצרת מציאות" ולא חס וחלילה – שהשפה היא השתקפות של המציאות, מציאות שמשתנה תדיר. הדגש הוא על שינוי השפה והתנצחויות באינטרנט– לא על שינוי המציאות כדי שאותה שפה תשתנה בהתאם. וכש"השפה" או התאוריה אינה מתאימה לחיים, התירוץ הוא שהחברה עצמה מדוכאת מדי מכדי לקבל את ההארה של אותם תאוריתנים, "שהשמאל אינו שונה מהותית מהימין". כשמגזרים ותנועות אינם מתנהגים לפי תפיסת המציאות של אותם תאוריתנים זוהי שוב הוכחה לדיכוי וכישלון של המאבק (ומה שהכי חמור), הצורך להתנער מכל תנועה פוליטית. תאוריות, בשביל אותם תאוריתנים, אינן מכשיר לשינוי ולכן ההצטרפות של אותם תאוריתנים למאבקים היא תמיד רק לזמן קצר, כשהם תמיד עומדים מהצד ותרים אחר פעולה מפעולות המאבק שהם אינם מתחברים אליה, כשמאמר התאורטי על מדוע אותו מאבק בעייתי הוא רק עניין של זמן. כמו בתורת הצורות של אפלטון, המאבק ה"אמיתי" וה"טהור" אינו קיים במציאות, אלה רק בעולם שמעבר. המאבק לעולם אינו מושלם, ו"השלמות" נמצאת רק בתאוריה. למאבק יש צורה מושלמת, אבל היא אינה קיימת כאן, אלא רק בעולם של תאוריות.

 השימוש בפריוולגיות וכלים תאוריטיים כדי להצדיק פסאודו–אידיאולוגיה

בעקבות שנותי באוניברסיטה, יכולתי לכתוב מאמר ארוך על "הפדגוגיה ההטרונורמטיבית והנאו–קולוניאליסטית של האיש/ה האשכנזי/ת במאבק של מגזרים מדוכאים". על הדיכוי המזרחי בשורות השמאל ואיך זהו עוד נדבך במכלול הסיבות בגללן מזרחים לא רואים את עצמם כחלק מהשמאל. על הרדוקציה המזעזעת של המושג "אלימות", תווית שאותם תאוריתנים מדביקים על כל מאבק של מדוכאים כנגד הממסד. אני לא עושה זאת מכיוון שכל עוד התאוריה הזאת אינה מגובה בפרקטיקה היא ריקה מתוכן. מכייון שהרבה פעמים אני מרגיש שרבים מהמאמרים הללו נכתבים ממקום שאינו מסוגל להתחיל להבין מהי פעילות שטח. הרדוקציה שאותם תאוריקנים עושים לכל פעולה במאבק הוא רק סימפטום למחלה יותר מהותית– חוסר היכולת של אותם אנשים להתחבר למאבק בשטח, ויותר חשוב – של הייאוש המדכא שהוא חלק מלהיות פעיל שמאל בחבל ארץ זה (ושאיתו כשכתבתי בעבר היה לי יותר חשוב להתמודד). הביקורת שמשמיעים אותם תאוריטנים, היא תמיד ביקורת לויאלית שאינה יוצרת אלטרנטיבה בשטח למאבק שהם מוצאים בו פגמים. ביקורת זו היא בעצם ניסיון אישי להתמודד עם העובדה שהם אינם מסוגלים לייצר מאבק, או להתחבר (באופן שהרבה פעמים הוא מאוד מתנשא) לאנשים המדוכאים שאותם הם מנסים "לחנך", כדי ליצור מציאות טובה יותר. כשאני איני מתחבר למאבק מסוים, כשאני רואה שתנועה מסוימת כבר אינה מייצגת אותי, אני הולך ומצטרף למאבק אחר. ומתוך מאבק זה, אני מנסה לתקן את הבעיות שאני מוצא בתנועות שאני לא חלק מהן. זה היה חסר טעם מצדי לשבת מול מחשב ורק "לחשוף" את הגזענות בקרב תנועות שמאל כנגד מזרחים אם לא הייתי חלק מתנועה שמנסה לתקן את זה. במילים אחרות– כל עוד אני לא מייצר אלטרנטיבה, הביקורת לוקה בחסר. כל עוד אני לא חלק ממאבק, אלא רק חלק מזרם מחשבה שמנסה ל"חנך" תוך שימוש בפריווילגיות שרכשתי באוניברסיטאות שרוב האנשים המדוכאים לעולם לא יוכלו להתקבל אליהן, במדיה שאותם המונים לא יוכלו לקרוא, דרך מכשירים שאותם המונים לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש, הביקורת שלי תהייה תמיד מכוונת למספר מצומצם מאוד של אנשים. התאוריה שלי לעולם לא תוכל לפרוץ את המעגל של אותם אנשים שמסכימים איתי או לייצר עולם טוב יותר שבו שוב לא יהיה צורך בתאוריות אלה.

ולכן אני חושב שניתן לעשות הכללה לגבי כל אותם תאוריתנים (טכניקה שהם עצמם משתמשים בה באופן שגרתי)- הם לעולם לא יוכלו להצטרף למאבק פרקטי לשינוי. הביקורת שלהם תמיד תהיה מהצד, הסובייקט, פרגמטיזם שרק מאמץ פילוסופיות שלעולם אינם מותאמות לפעילות פרקטית. כמו סיזיפוס, העלאת הביקורת וה"חשיפה" של המציאות אינה כדי להשיג עתיד טוב יותר ולא כדי לשנות את התנועות שנאבקות בכל הדיכוי שקיים מסבינו, אלא רק כדי לראות את אותן תנועות נכשלות ותנועות חדשות קמות כדי שגם הן יוכלו להיחשף תחת ביקורת חדשה. פעולת הביקורת היא מטרה בפני עצמה, אין לה תכלית מעבר לזה.

על אשכנזים במאבק
עוד דבר שמאוד חורה לי בשיח התאורתני הוא חוסר הכבוד שמופגן לעיתים במאמרים שלהם כלפי אשכנזים בשמאל. חלק מפעילי המעברה הם אשכנזים. הם הראשונים לתת יד, ולהקריב את הפריבלגיות שלהם בשביל הקבוצה והמאבק. הם נעצרים איתנו, פולשים לבנינים, ומתעמתים עם נציגי הממסד בשביל כל אלה אשר זקוקים לעזרה. הם עוזרים לנו לבנות מנהיגות מזרחית ומהפכנית אשר בסופו של דבר תיצור כאן (אנו מקווים) חברה אחרת. הם מוסיפים לנו יידע בדיונים פנימיים. ועל כל זה הם/ן ראויים לאהבה והערכה. אין שום סיבה שהם יסתבבו עם ראשים מורכנים, ונמשיך להזכיר להם כמה הם צריכים לכפר על עוולות שעשו אשכנזים או הממסד בעבר. אנחנו צריכים לפתח שיח שמצד אחד מזמין ומקרב אנשים ממוצא אשכנזי להאבק לצידנו, ומצד שני מאתגר גזענות כלפי מזרחים. כולנו התחנכנו בחברה דכאנית והמסע לשחרור מחשיבה גזענית/סקסיסטית הוא דבר שאף אחד/ת מאיתנו אינו חף ממנו. אם גברים יכולים להיות חלק ממאבק פמיניסטי, ישראלים חלק ממאבק פלסטיני, אזי בוודאי ובוודאי שאשכנזים יכולים להיות חלק ממאבק שנלחם נגד דיכוי המזרחים.

                                                        אם כל מה שאתם רואים כאן הוא מיליטריזם ופטריארכיה, אתם מפספסים את כל התמונה

מעייף

המאמר הזה מעייף. הוא מעייף גם מכיוון שהוא היה יכול להיכתב לפני 50 שנה, והוא גם היה יכול להיכתב בעוד כמה שנים (ואני מתנחם רק בכך שלא לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו). אני בספק אם הוא יוכל לשנות משהו, כי תאוריתנים –לא מתים, הם רק מתחלפים. אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, התאוריתנים כבר מזמן בשלב הפארסה. לביקורת שלהם אין שום משמעות חוץ מהגדרה עצמית של הכותב. אין לה שום עניין בשינוי ובמלחמה בדיכוי, מטרתה היחידה היא להמשיך ולהיות אופוזיציה לואלית. כל פעם שאני קורא "מניפסט" חדש של אחד/ת מהם/ן השאלה היחידה שעולה בדעתי היא מדוע אותם אנשים, במקום להעלות ביקורת על הדיכוי בחברה או בתנועות שמאל (שיש כל כך הרבה ממנו,) לא הולכים למקומות כמו סילואן או שכונת הקטמונים, מקלטים לנשים מוכות או משרדי עמידר וביטוח לאומי כדי לחלול את השינויים שהם רואים כנדרשים? הרי אלוהים יודע כמה דיכוי יש בחברה שלנו, וכמה מעטים הם הפעילים והפעילות לעומת המספר שאנו זקוקים לו. למה לא לנסות להתאים את התאוריה למציאות בצורה של מאבק? למה לא להקים תנועה ביחד עם המדוכאות בקרב המעמדות ה"נמוכים" ביותר כדי להוביל שינוי במציאות? כי העניין כאן שוב, אינו המציאות והעשייה, אלא התאוריה.

 הסיבות המטריאליסטיות לתאוריות מוטעות בכדי לייצר מאבק

בניתוח המרקיסיסטי יש דגש על ההבנה של סיבות מטריאליסטיות לתאוריות לא נכונות. דוגמה מימים אלה תהיה מסע האלימות שביצעו אנשים משכונות הדרום של תל אביב נגד מהגרים. דרך אחת להבין זאת תהיה שאותם אנשים הם גזענים וטיפשים שמקבלים החלטות מטופשות ביחס לעתידם ואחר כך מאשימים את כל העולם. הבנה יותר מורכבת של המציאות (והבנה דיאלקטית) תהיה שאותם אנשים חווים דיכוי יום יומי שאינו מאפשר להם לראות דרך השקרים בה הם הולעטו כל חייהם, לפיה "האחר" (במקרה הזה – המהגרים) אויב; שהביקורת שלהם כלפי צפון תל אביב ואשכנזים (כתמונה שמייצגת להם פריוילגיות) מוצדקת. שידע הוא דבר שמתפתח בצורה ספירלית, כשהבסיס (הההתבוננות הראשונית) הוא תמיד ידע שמגיע מראייה פרגמטית של המציאות, ומשם שהתאוריות שמגיעות מאותו בסיס ומנתחות את המציאות יכולות להאבד בדוגמא (כמו שקורה עם התאוריתנים) ואי הבנה של המורכבות של החיים והמאבק. חוסר ההבנה של אותו תהליך של התפתחות ידע הוא מה שגורם לתאוריתנים להתייחס לחלק מאותו תהליך כאל התהליך עצמו, לבעיות אידאולוגיות שקיימות לא רק בשמאל (אלה בכל תנועה פוליטית) כמהות המאבק עצמו, ולא רק כחלק מתנועה מנקודה אחת של ידע אל נקודה אחרת.

הדיאלקטיקה של לדעת להפריד בין שני ניגודים

השורות הבאות מיועדות לכל אותם אנשים שמתנדנדים בין מאבק לבין תאוריתנות– רביצה על כיסא מול מסך מחשב ותרגום של חוויות אישיות למהות של קבוצה או תנועה. אם אחרי קריאה של מה שכתבתי כל מה שעובר לכם בראש הוא "מיליטריזם", "פטריארכיה", נאו–קולניליזם", "מגדר", או שלל מילות מפתח, אני מבקש שתפסיקו לקרוא.

בשבועות האחרונים חזרתי לקבוצות המכורים האנונימיים שמהן נעדרתי בשנים האחרונות. אני מוצא את עצמי שוב, בתוך קבוצה של אנשים, מנתח את חיי האישיים ואת אלה של אחרים. ומהמקום הזה אני לא רק מבין עד כמה התאוריות של אותם תאוריתנים לא רק מתעלמות מהדיכוי המזעזע שקיים בחברה, אלה שבסופו של דבר הן גם מעודדות את אותו דיכוי. הן יוצרות מצג שווא לפיו כל ניסיון להתקומם נגד המערכת נועד לכישלון. שטעויות אינן חלק מתהליך למידה, אלה המהות של המאבק, שתמיד ייגמר באכזבה. הדיאלקטיקה של השינוי (בצורה מאוד כללית ותמציתית) שמוגשת בקבוצות המכורים היא כזאת: "אלוהים–תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואת החכמה להבדיל בין השניים". האמירה הזאת מאוד חזקה ומייצגת בשבילי (כשמנתחים אותה מטריאליסטית) את אחד מאמרות הכנף העמוקות ביותר שאי פעם נכתבו. הדיאלקטיקה כאן היא שכדי ליצור התקדמות (או תנועה בזמן), וכאן ההתייחסות היא לניקיון מסמים, אנו צריכים לסלוח לעצמנו ולאחרים על דברים שאי אפשר לשנות (המאבק לסליחה עצמית הוא אולי הקשה ביותר לאנשים שנגמלים מסמים), ומצד שני את הכוח (ואני הייתי מוסיף מאבק) לשנות את הדברים שניתן לשנות. שני הניגודים של השינוי שמוצגים לנו במשפט זה הם של הדברים שאנו יכולים לשנות, ושל דברים שאי אפשר לשנות. הסינתזה מגיעה בהבנה של ההבדל בין שני הניגודים האלה של השלם (שינוי) וניצול ההבנה כדי להביא שינוי. תרגום של המשפט האחרון במילים אחרות היא: "יש ללמוד מהעבר בצורה בוגרת תוך סליחה עצמית, כדי להלחם למען עתיד טוב יותר".

כפעיל, כגבר, כישראלי, עשיתי המון טעויות בעבר. טעויות כלפי אנשים אחרים, טעויות שעל חלקן לא מגיעה לי סליחה מהחברה. למרות שאני מבין יותר ויותר את מכלול הסיבות והדיכוי שדחפו אותי לעשות את אותם דברים, איני חושב שאוכל אי פעם לסלוח לעצמי עליהם. אך זה אף פעם לא תירוץ להפסיק להלחם כנגד אותו דיכוי, להרים ידיים ולוותר המאבק, ולהתכנס לתוך עולם של תאוריות. הדיאלקטיקה של שינוי היא שינוי עצמי תוך כדי שינוי המציאות. שינוי שמתעלם מהצורך בשינוי החברה תוך העצמה עצמית לוקה בחסר ובסופו של דבר עומד מנגד בזמן שהדיכוי ממשיך להכות בכולנו. למרות הייאוש, למרות האכזבה, אני קורא לכל מי שרוצה חברה שוויונית ומציאות אחרת להתחיל להיאבק במציאות. לצאת מעולם התאוריות אל העולם האמיתי. להחליף ציניות ותרבות לבוש בפעילות אמיתית בשטח. כל עוד אנחנו מתעלמים מאקטיביזם ופרקטיקה, אין  לנו זכות להעלות ביקורת על אלה שכן נאבקים בשטח.