לא מוותרת | דבורה לוי

שמי דבורה לוי, אני היום בת 62 ומתקיימת מקצבת זיקנה. כל החיים עבדתי ופרנסתי את עצמי ואת ביתי היחידה.

בגיל 25, לפני שנישאתי, חסכתי כסף מעבודה כפקידת פיקוח וייצוא של חברת יהלומים ותכשיטים והצלחתי לקנות דירה בדמי מפתח. עקב נישואיי עברתי עם בעלי לדרום–אפריקה שם נולדה ביתי היחידה אך נישואיי עלו על שרטון. במהלך שהותי שם, סיכמתי עם בעל–הדירה שלי שנשכור את הנכס ונתחלק חצי חצי בכספי השכירות, על מנת שאוכל לשלם משכנתא. להפתעתי, כשחזרתי מחו"ל, לבדי עם תינוקת, גיליתי כי בעל–הבית שדד את הדירה וביטל את החוזה ביננו. את הדירה נתן לאחיו.

פניתי לסיוע משפטי של הסינגור הציבורי, הייתי תמימה וחלשה, לא ידעתי מה מחכה לי כאשה לבדה מול הבירוקרטיה האפלה והרשעית…לאחר שנה של משפט מתמשך נפסקו לי פיצויים של כמה אלפי לירות מבעל–הבית. אני לא חפצתי בפיצוי הכספי, שכן נותרתי ללא קורת גג וזה לא היה מספיק אפילו לכמה חודשי שכירות…אך מאחר ולא היו לי כוחות ולא היה לי ייעוץ טוב, ועורך–הדין רימה אותי וייעץ לי (כנראה שפיצו אותו מתחת לשולחן, זאת לעולם לא אדע) שעליי להסתפק בפיצויים אחרת אני לא אקבל דבר…השתכנעתי לקחת פיצוי זה ולוותר על הדירה שלי.

פניתי בייאושי למשרד השיכון, שם נמסר לי בקצרה וביובש: מי שלקח משכנתא – לא זכאי לסיוע או לדיור ציבורי. לא הועילו תחנוניי והסבריי שאין ברשותי דירה וכי המשכנתא הארורה היא מה שאני משלמת על נכס שנלקח ממני במירמה!

כך נעשיתי מחוסרת דיור עד היום, מזה 30 שנה. במהלך תקופה זו ניסיתי אף לבקש מפרזות לעזור לי בדיור ציבורי. אך נעניתי בסירוב בסיבה שלא מגיע לי כיוון שאינני עומדת בקריטריונים. במהלך חיי עברתי 42 דירות. זהו חוסר אונים נוראי, מעולם לא ידעתי מה זה לתלות וילונות או תמונות בבית…מעברי הדירות המרובים החלישו אותי פיזית, נפשית, כלכלית, בעצם כל החיים שלי הפכו להיות חסרי יציבות ושבריריים.

בקיץ האחרון החלטתי להצטרף למחאה החברתית ולפעול לקידום נושא הדיור הציבורי למען אוכלוסיות עם הכנסות נמוכות. הצטרפתי למאבק של קבוצת מחוסרי הדיור בקריית יובל ובקטמונים. במהלך התקופה פלשנו לבניין נטוש בשטרן 61 עם 70 דירות ריקות וראויות למגורים, משם פונינו באלימות ודברינו הושלכו בגן ציבורי בקריית יובל. המשכנו לגור שם במאהל אני וביתי, חד הורית ולה 2 תינוקות. 

גם משם ראש העיר, ניר ברקת, פינה אותנו ומאחר ונשארנו ללא קורת גג נאלצנו לפלוש שוב, הפעם לוילה נטושה וריקה בפינסקר 11, לב שכונת היוקרה טלביה. משם כבר עברנו פינוי אלים ביותר ע״י חברת אבטחה פרטית ובחסות משטרת ישראל שצפתה מהצד. אני וביתי נפגענו פיזית במהלך הפינוי ונלקחנו באמבולנס לבית חולים לקבלת טיפול. לאחר שחרורנו ניתן לנו מבנה משרדי במרכז כלל לתקופה מוגבלת. החורף התחיל, וראש העיר עם פרזות הציעו לנו סיוע בשכירות ל-6 חודשים כדי שנפסיק לפלוש ולהאבק באמצעות התקשורת.

בעיית הדיור הציבורי בעיניי התחילה אי שם בשנות ה-50 כאשר הגענו לארץ ממרוקו, משפחות על גבי משפחות, ללא כל רכוש בעקבות הקמת המדינה. המדינה הקצתה לכל יהודי קרקעות, בתים, לנו ניתנו אוהלים שהפכו לפחונים ולבסוף לדירות שיכונים– דירות הדיור הציבורי. כאשר לכל משפחה גם עם עשר נפשות ניתנה דירה אחת. שאף אותה בסוף לא קיבלנו. ואני שואלת: אפה הצדק החלוקתי? אני ממשיכה להיות מחוסרת דיור ושורדת, בדיוק כמו הוריי.  למה אנחנו, הדור הזה וילדינו ונכדינו ממשיכים עדיין לסבול מחטאי העבר? מתי יבוא התיקון? מתי יתייחסו לזכויות שלנו במדינה הזאת? למה האחד מקבל את כל הזכויות והשני נשאר עני כבר דור שלישי?

אם היה לי בזמנו עורך דין שיכל לייצג אותי כראוי מול בית המשפט, ואם בבית המשפט היו פוסקים את הצדק האמיתי- זכותי על הדירה, לא הייתי היום מחוסרת דיור. אני לא בחורה מסכנה, תמיד הייתי חכמה והצלחתי לפרנס את עצמי. אבל כשיש אפליה בדיור והבסיס שלך רעוע מלכתחילה, מספיק טעות אחת קטנה להפיל אותך מתחת לקו העוני…

אני יצאתי למאבק כדי לייצג שכבה רחבה של משפחות ללא ירושות (ובתוכן נשים רבות ואמהות חד-הוריות) שלא מצליחות לעמוד בשכירות של מחירי השוק וצריכות  סיוע של המדינה ופתרונות דיור שיכולים להתאים לאוכלוסיה עם הכנסות נמוכות.

לאחר שפינו אותנו מכל מקום, גיבשתי יחד עם חבריי למאבק את קבוצת 'המעברה', אנחנו רוצים להניע את הגורמים הרלוונטים ולהציף את הבעיה כלפי מעלה. להניע את כולם להשתתף איתנו במאבק למען שינוי הקריטריונים וזכאות לקורת גג קבועה. 

בקרוב, יסתיים הסיוע הזמני בשכירות שניתן למשפחות שנאבקו על הבית, ואנחנו שוב ניזרק לרחוב. אני מבקשת מכם להצטרף אלינו למאבק: להפגנות, לפלישות, לפגישות השכונתיות כל עזרה קטנה, אפילו שליחת פקס תוכל לעזור. ברגע שהממסד יבין שאין לו עסק רק עם מוחלשים, אלא עם כולנו, יהיה לו הרבה יותר קשה ואף בלתי אפשרי להמשיך עם העיוות וחוסר השוויון והצדק.