רשומות אישיות

לא מוותרת | דבורה לוי

שמי דבורה לוי, אני היום בת 62 ומתקיימת מקצבת זיקנה. כל החיים עבדתי ופרנסתי את עצמי ואת ביתי היחידה.

בגיל 25, לפני שנישאתי, חסכתי כסף מעבודה כפקידת פיקוח וייצוא של חברת יהלומים ותכשיטים והצלחתי לקנות דירה בדמי מפתחעקב נישואיי עברתי עם בעלי לדרוםאפריקה שם נולדה ביתי היחידה אך נישואיי עלו על שרטון. במהלך שהותי שם, סיכמתי עם בעלהדירה שלי שנשכור את הנכס ונתחלק חצי חצי בכספי השכירות, על מנת שאוכל לשלם משכנתא. להפתעתי, כשחזרתי מחו"ל, לבדי עם תינוקת, גיליתי כי בעלהבית שדד את הדירה וביטל את החוזה ביננו. את הדירה נתן לאחיו.

פניתי לסיוע משפטי של הסינגור הציבורי, הייתי תמימה וחלשה, לא ידעתי מה מחכה לי כאשה לבדה מול הבירוקרטיה האפלה והרשעיתלאחר שנה של משפט מתמשך נפסקו לי פיצויים של כמה אלפי לירות מבעלהבית. אני לא חפצתי בפיצוי הכספי, שכן נותרתי ללא קורת גג וזה לא היה מספיק אפילו לכמה חודשי שכירותאך מאחר ולא היו לי כוחות ולא היה לי ייעוץ טוב, ועורךהדין רימה אותי וייעץ לי (כנראה שפיצו אותו מתחת לשולחן, זאת לעולם לא אדע) שעליי להסתפק בפיצויים אחרת אני לא אקבל דבר…השתכנעתי לקחת פיצוי זה ולוותר על הדירה שלי.

פניתי בייאושי למשרד השיכון, שם נמסר לי בקצרה וביובש: מי שלקח משכנתא – לא זכאי לסיוע או לדיור ציבורי. לא הועילו תחנוניי והסבריי שאין ברשותי דירה וכי המשכנתא הארורה היא מה שאני משלמת על נכס שנלקח ממני במירמה!

כך נעשיתי מחוסרת דיור עד היום, מזה 30 שנה. במהלך תקופה זו ניסיתי אף לבקש מפרזות לעזור לי בדיור ציבורי. אך נעניתי בסירוב בסיבה שלא מגיע לי כיוון שאינני עומדת בקריטריונים. במהלך חיי עברתי 42 דירות. זהו חוסר אונים נוראי, מעולם לא ידעתי מה זה לתלות וילונות או תמונות בביתמעברי הדירות המרובים החלישו אותי פיזית, נפשית, כלכלית, בעצם כל החיים שלי הפכו להיות חסרי יציבות ושבריריים.

בקיץ האחרון החלטתי להצטרף למחאה החברתית ולפעול לקידום נושא הדיור הציבורי למען אוכלוסיות עם הכנסות נמוכותהצטרפתי למאבק של קבוצת מחוסרי הדיור בקריית יובל ובקטמונים. במהלך התקופה פלשנו לבניין נטוש בשטרן 61 עם 70 דירות ריקות וראויות למגורים, משם פונינו באלימות ודברינו הושלכו בגן ציבורי בקריית יובל. המשכנו לגור שם במאהל אני וביתי, חד הורית ולה 2 תינוקות

גם משם ראש העיר, ניר ברקת, פינה אותנו ומאחר ונשארנו ללא קורת גג נאלצנו לפלוש שוב, הפעם לוילה נטושה וריקה בפינסקר 11, לב שכונת היוקרה טלביה. משם כבר עברנו פינוי אלים ביותר ע״י חברת אבטחה פרטית ובחסות משטרת ישראל שצפתה מהצד. אני וביתי נפגענו פיזית במהלך הפינוי ונלקחנו באמבולנס לבית חולים לקבלת טיפול. לאחר שחרורנו ניתן לנו מבנה משרדי במרכז כלל לתקופה מוגבלת. החורף התחיל, וראש העיר עם פרזות הציעו לנו סיוע בשכירות ל-6 חודשים כדי שנפסיק לפלוש ולהאבק באמצעות התקשורת.

בעיית הדיור הציבורי בעיניי התחילה אי שם בשנות ה-50 כאשר הגענו לארץ ממרוקו, משפחות על גבי משפחות, ללא כל רכוש בעקבות הקמת המדינההמדינה הקצתה לכל יהודי קרקעות, בתים, לנו ניתנו אוהלים שהפכו לפחונים ולבסוף לדירות שיכוניםדירות הדיור הציבורי. כאשר לכל משפחה גם עם עשר נפשות ניתנה דירה אחת. שאף אותה בסוף לא קיבלנו. ואני שואלת: אפה הצדק החלוקתי? אני ממשיכה להיות מחוסרת דיור ושורדת, בדיוק כמו הוריי.  למה אנחנו, הדור הזה וילדינו ונכדינו ממשיכים עדיין לסבול מחטאי העבר? מתי יבוא התיקון? מתי יתייחסו לזכויות שלנו במדינה הזאת? למה האחד מקבל את כל הזכויות והשני נשאר עני כבר דור שלישי?

אם היה לי בזמנו עורך דין שיכל לייצג אותי כראוי מול בית המשפט, ואם בבית המשפט היו פוסקים את הצדק האמיתי- זכותי על הדירה, לא הייתי היום מחוסרת דיור. אני לא בחורה מסכנה, תמיד הייתי חכמה והצלחתי לפרנס את עצמי. אבל כשיש אפליה בדיור והבסיס שלך רעוע מלכתחילה, מספיק טעות אחת קטנה להפיל אותך מתחת לקו העוני…

אני יצאתי למאבק כדי לייצג שכבה רחבה של משפחות ללא ירושות (ובתוכן נשים רבות ואמהות חד-הוריות) שלא מצליחות לעמוד בשכירות של מחירי השוק וצריכות  סיוע של המדינה ופתרונות דיור שיכולים להתאים לאוכלוסיה עם הכנסות נמוכות.

לאחר שפינו אותנו מכל מקום, גיבשתי יחד עם חבריי למאבק את קבוצת 'המעברה', אנחנו רוצים להניע את הגורמים הרלוונטים ולהציף את הבעיה כלפי מעלה. להניע את כולם להשתתף איתנו במאבק למען שינוי הקריטריונים וזכאות לקורת גג קבועה

בקרוב, יסתיים הסיוע הזמני בשכירות שניתן למשפחות שנאבקו על הבית, ואנחנו שוב ניזרק לרחובאני מבקשת מכם להצטרף אלינו למאבק: להפגנות, לפלישות, לפגישות השכונתיות כל עזרה קטנה, אפילו שליחת פקס תוכל לעזורברגע שהממסד יבין שאין לו עסק רק עם מוחלשים, אלא עם כולנו, יהיה לו הרבה יותר קשה ואף בלתי אפשרי להמשיך עם העיוות וחוסר השוויון והצדק.  


דיון

מחשבה אחת על “לא מוותרת | דבורה לוי

  1. אין צדק. אני תומכת בך ובחברותיך. דבורה

    פורסם ע"י דבורה | 27 ביוני 2013, 11:33 am

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קיבלת צו פינוי ? מחוסר דיור?

אל תהיה לבד, צור איתנו קשר והצטרף למאבק למענך ולמען אחרים! Hamaabara@gmail.com

הכניסו כתובת דוא"ל , כדי לעקוב אחרי רשומות חדשות

%d בלוגרים אהבו את זה: