רשומות אישיות

כשאנחנו מעזים – הם מפחדים / הילה צ'יפמן

המעצר שלי, ושל כמה עשרות מפגינות נוספות ומפגינים נוספים, החל במרכז תל אביב במוצאי שבת ה-23.6.2012 בסביבות 22.00, והסתיים ביום ראשון ה-24.6.2012 בסביבות 12.00 בצהריים בתחנת גלילות, בהרצליה. 14 שעות של הוויה שלא דומה במאומה לשום דבר אחר בחיים. 14 שעות שכללו תחושת סולידריות ושותפות עם עשרות העצורים האחרים, שעמום, בזבוז זמן, וחוסר שליטה, אך בעיקר 14 שעות שהן לא חלק מהחיים הרגילים, שנושאים בתוכם תחושה זרה ומנותקת משאר העולם, שכמו עוצבו כבמה בה התפאורה לא מזכירה במאומה את חיי היום-יום.

ההפגנה במוצאי שבת הייתה סוערת יותר מקודמותיה, ניכר שהציבור שהגיע להפגנה היה מתוסכל מקושי המחיה בישראל, הקושי לקנות או לשכור דירה בשוק בו המחירים עולים כל הזמן, המשכורות נמוכות ועוד. הפעם ההפגנה לא הייתה צעקת סיסמאות והנפת שלטים בלבד. הגם שלהפגנות אלה יש ערך בהעלאת מודעות הציבור לעושק שנעשה, בהפגנה אתמול אנשים היו מוכנים להילחם על זכותם למחיה ברווחה ובכבוד והם פנו לאחד מנציגי השלטון- הבנקים.

במסגרת הזו נעצרנו, תחילה בתוך אזור הכספומטים של הבנק ולאחר מכן בתוך קניון. לבסוף הגענו לתחנת המשטרה גלילות בהרצלייה.

בשעות הארוכות שבילינו במעצר, ישבנו בפינה בחצר שהוקצתה לנו ושהוקפה בגדרות, בצפיפות רבה. הפינה הייתה באורך של עשרה מטר אולי, וברוחב עשרה מטר, והכילה בתוכה כשישים אנשים.

אחד הדברים הבולטים ביותר במעצר היה עניין השליטה החזקה של השוטרים בכל דבר שעשינו. ההמתנה לשוטרת כדי ללכת לשירותים, הדרישה שלהם שנשתין עם דלת פתוחה, הצורך לבקש אישור כדי לבלוע תרופה. בערב, כשהייתי צריכה לקחת את אותן התרופות שאני לוקחת מדי ערב, נאמר לי על ידי השוטר שצריך אישור של חובש או של רופא, כאילו שהרופא המשטרתי יכול להחליט בניגוד לדעה של הרופא הקבוע.

ניכר שמעצר הוא שיטת ענישה ולא כלי חקירה. אני ישבתי בחקירה במשך חמש דקות בקושי, אין שום סיכוי שהמשטרה למדה משהו חדש מהחקירה שלי. הצפיפות שלא אפשרה למרבית העצורים לישון, מי שיכל למצוא שני מטר של צל פנויים שכב קצת, היתר ישבו או עמדו או ישבו ועמדו לסירוגין. תחושת בזבוז הזמן, השעמום, חוסר השליטה במה יקרה עוד שתי דקות, כולם מרתיעים. מעצר הוא דבר חונק, תחושת הסגירות היא קשה. אני מצאתי את עצמי מסתכלת על ציפורים ועל שיחים שמעבר לגדר כאילו לעולם שוב לא אהיה מחוץ לתחנה הזו. ובאמת חלק מהחוויה הקשה במעצר נובעת מכך שנמנעים מלומר לעצירים עוד כמה זמן הם יהיו במעצר ומה צפוי להיות בשעה הקרובה.

אך היו גם דברים נעימים במעצר. תחושת האחדות והשותפות לצרה שהתבטאה בבקבוק מים אחד שמולא שוב ושוב והשקה את כל העצורים, סיגריה אחת שעברה בין כעשרה אנשים, אנשים שתרמו קופסאות סיגריות שלמות כדי להקל על כל המכורים או שחלקו את הסיגריה האחרונה שלהם עם עוד מישהו. ההזדמנות – וככה אכן אנשים ראו זאת, כהזדמנות, להכיר פעילים מערים וארגונים שונים ולהחליף מספרי טלפון וכתובות אימייל או להפיץ אירועים, והדיונים המעניינים אודות אקטיביזם.

היה דיון לגבי התועלת שבשבירת חלונות של בנקים או בכניסה קולנית לתוך סניפי בנקים. הרי הבנק בקושי מרגיש את הנזק וחלק מהציבור עלול לא לרצות להגיע להפגנות. היה במעצר גם איש – שאני בכלל לא הסכמתי איתו – שתקף את השוטרים בכעס על עצם המעצר ועל תנאי המעצר.

המשטרה, ובמידה מסוימת גם הצבא, הם המסגרת שאחראית לשמור על התוכן. התפקיד שלהם במערכת היא לאכוף את החוקים, שמי שקובע אותם הם הכנסת ובתי המשפט.

כשאני ומפגינים נוספים נכנסנו לבנק לאומי, לא גרמנו לבנק כל נזק. המפגינ/ה ששבר/ה את חלון בנק הפועלים גרמ/ה נזק מזערי. ובכל זאת שוטרי יס"ם קיבלו פקודה לעצור אותנו ולהחזיק אותנו בתנאים קשים למשך שעות רבות. לא בגלל הנזק אלא בגלל האומץ להזיק. כי אנחנו במלחמה מול הממשלה, הכנסת, ובתי המשפט, על חלוקת המשאבים במדינה הזו. ונכון שחלק חשוב מאוד מהעבודה שלנו היא הסברה ומשיכת תומכים ופעילים חדשים. צריך לצאת לרחובות עם שולחן ופלאיירים. צריך ליזום כתבות ולכתוב מאמרים ולהזמין את הסבא והדודה להפגנה. וצריך לארגן, לסירוגין, הפגנות שקטות וחוקיות שיהוו את שער הכניסה לפעילים חדשים וימשכו תשומת לב של תקשורת. אבל צריך גם להפגין את האומץ להילחם.

כי לפי חומרת התגובה של המשטרה – כמה עשרות עצורים, מעצר בחצר במקום בתאי מעצר, העלאה למשפט של 14 עצורים, מניעת עישון במשך שעות, השתנה עם דלת פתוחה,  טון הדיבור הכועס, וכו', השלטון מאוד חושש מהשבת המלחמה של האזרחים.

נכון שעדיף להילחם במשטר עצמו, אך המשטר הוא לא נגיש. אני מתנגדת לתקיפה פסיכולוגית של שוטרים – השוטרים הם בני המעמדות המוחלשים ביותר שמתפרנסים מהיותם מסגרת ולא מקביעת התוכן, אך צריך מפגני כוח ופגיעה בסמלי השלטון – בבנקים, בקניונים, במשרדי ממשלה ועוד. ודווקא בגלל המעצר הקשה צריך לא לחשוש ממעצרים וכן לעשות פעולות לא חוקיות, כי כשאנחנו מעזים – הם מפחדים.

דיון

3 מחשבות על “כשאנחנו מעזים – הם מפחדים / הילה צ'יפמן

  1. "בשעות הארוכות שבילינו במעצר, ישבנו בפינה בחצר שהוקצתה לנו ושהוקפה בגדרות, בצפיפות רבה. הפינה הייתה באורך של עשרה מטר אולי, וברוחב עשרה מטר, והכילה בתוכה כשישים אנשים."

    הפינה של העצורים היתה ברוחב 2 וחצי מטר ובאורך 5 מטר לכל היותר.
    – אחד שגם היה שם

    פורסם ע"י orzil | 26 ביוני 2012, 5:44 pm
  2. תיאור מדויק. מצער ונכון. ככל שאנחנו לא נפחד – הם יפחדו יותר.

    פורסם ע"י יובל הלפרין | 27 ביוני 2012, 3:12 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קיבלת צו פינוי ? מחוסר דיור?

אל תהיה לבד, צור איתנו קשר והצטרף למאבק למענך ולמען אחרים! Hamaabara@gmail.com

הכניסו כתובת דוא"ל , כדי לעקוב אחרי רשומות חדשות

%d בלוגרים אהבו את זה: