זה אנחנו שעמדנו על הגג | עמית חי כהן

בשעה חמש לפנות בוקר ה-30 באפריל 1948 כבר לא היה איש בכפר סלמה מלבד קשישה עיוורת. אנשים חסרי כל בגלותם.ומעברות עשו להם ומעברות עשו לנו, פליטים פליטים על האדמה, ערבים בני ישמעאל ויהודים שרק הגיעו מהמשרק והמגרב. עוד נשמע מרחוק בכי התינוקות והמדינה תשכן תימנים ועיראקים על חורבות הכפר. 34 שנים יעברו עד הגירוש השני. אלוהים יעניש את נותני הפקודה לגרש את תושבי כפר שלם ולהרוס את בתיהם עד עפר. הזעם חבוי בתמונת מותו של שמעון יהושע זכרונו לברכה מדמם על גג ביתו ב-23 בדצמבר 1982, בעת הפינוי האכזרי בשכונה, רגע לאחר שקצין משטרה ירה בו כשהוא מתנגד להריסת הבית. העץ החוצה את התמונה פורץ מתוך גופו, זקוף וגאה, זכר למאבקו העיקש. מאחוריו אחיו עומד כפוף, מביט בהלם במותו, אוחז בקבוק, אולי בקבוק תבערה, רמז לנקמה. בימים הבאים ייצאו ההמונים משכונות הארגזים והתקווה ויבעירו את העיר הלבנה. גם בשנות ה-70 הניצוץ התחיל מהמאבק על הבית. האש הוצתה בכיכר ציון כשפינו את תושבי ממילא, ימין משה ושכונות מזרחיות אחרות, והפנתרים יצאו מהגטאות למרכזי העיר להגן על כבודם. הם הבינו מה שאחרים מבינים רק ביום שהם מקבלים את צו הפינוי, חלקנו בבניין הארץ הוא ערבוב הטיח וריצוף, לא במציאת נחלה.   

שמעון יהושע ז"ל מדמם על גג ביתו ב23 בדצמבר 1982
צילום: שלום ברטל

בכפר ליפתא, כמו בסלמה, ארבע שנים לאחר שגירשו את אחרון הערבים, יהודים תימנים וכורדים ייזרקו שם כשומרי גבול. ב-2.11.1952 ועד הכפר יכתוב מכתב לרשע מפלונסק באלו המילים: "לכבוד ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו והטעו אותנו ואמרו לנו לירושלים ושם תסתדרו, קיבלנו את דבריהם כמסמרות נטועים ולא חשבנו שרצונם לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות, מקום צייה ושממה, מקום עליה וירידה, מקום שאין לו תקנה לעולם ועד. מקום חיות ומסתננים, מקום גבול ואויבים…"

עשר שנים בלי חשמל ובלי מים והארץ שיכונים שיכונים וגבולותיה מרוקאים, גרים בדירות עמידר מתפוררות, אלוהים יעזור. שישים שנה יחלפו על ליפתא, ואסתר עובדיה תכה על פניה פעמיים כשתקבל לידיה את הבשורה. זה בטח טעות היא תחשוב לעצמה, זה חייב להיות טעות. היא תקרא לבן שלה, תשים את המכתב בידו, הוא יקריא לה בזו הלשון:"הנתבע פולש ומחזיק ללא זכות (בקרקע) […] אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד כדלקמן: לחייב את הנתבע לפנות ולסלק את ידו משטח המקרקעין" . למחרת היום נפגשו כל תושבי ליפתא בבית הכנסת, יראי שמיים ומינהל מקרקעי ישראל,דמעות בעיני הנשים. בועז סנדו מתקשה להאמין, נע בין קללה לתחנונים: "כתוב ואהבת לרעך כמוך, לא אחד יאכל והשני יסתכל עליו". אבל איפה מדינת היהודים עכשיו ואיפה המוסר שגדלת עליו, איפה. כאן רודפי הבצע שולטים, תורתם אינם תורתך, אמונתם אינם אמונתך. בית הכנסת לבש שתיקה, כל העיניים נשואות ליוני יוחנן, בן ליפתא בנו של מטלוב יוחנן. הוא מביט בצו הפינוי, מביט בעיני האנשים ומכריז מלחמה.

כמו תושבי ליפתא, אלפי משפחות מזרחיות מוגדרות היום כפולשות בבתיהן, המשכן הוא המפנה הוא חורץ את גורלנו, מי שגירש את תימני כינרת הוא שגירש את הערבים הוא שמגרש את המזרחים. ובית הוא לא רק קירות וגג, בית הוא חיים, והריסתו − הרס נשמות וזיכרון. תם תפקידנו השולי בהיסטוריה שלהם, נכה על המצח כי לא הבנו שמשיח שקר לפנינו. ונזכור כי ב-1971 כתבו חכמים בכרוז "כבשת הרש” של הפנתרים כי גטאות בערים גדולות, שנבנו כדי להפריד עניים מעשירים הופכים עם התפשטות העיר והתייקרות הקרקע לטרף קל. וממרכזי הערים אנחנו יוצאים לנדודים ובשולי הארץ מפנים אותנו מהדיור הציבורי, אבודים בין אדמות הקיבוצים החונקות, שם מיטב הבנים ממשיכים את השוד כאילו אין עוד מלבדם. ובבאר שבע אומר הפקיד "שם בדימונה תמצא" ובדימונה לא מצאנו, ולאן נלך, למצרים, לעיראק, תוניס? הרי גם את הבית והרכוש שהיה שם לקחו לנו אלה כקלף מיקוח מול הרכוש הפלסטיני השדוד. הם גונבים ואנחנו משלמים את המחיר, אז והיום, יותר מ-60 שנה של פשעים ובתי הכלא מתמלאים להם במרוקאים וערבים − מתוכם אלה המגנים באומץ על ביתם ואדמתם מפני ההרס והחורבן. שורות של מתנגדים לחוק האלים, שורות של אנשים שנדחקו לקיר. שלוש שנים ושנה על תנאי וירייה אחת ברגל קיבל נחום ח'מיס על מעשהו ההרואי בעת ניסיון הפינוי במלחה ב-1974, לאחר שהשתלט על הטרקטור רגע לפני שניפץ את קירות ביתו והפך אִתו רכב משטרתי למען יראו וייראו. יעידו על כך 50 איש מתושבי השכונה שהיו על גגות הבתים. המינהל מיהר להגיע להסדר וביטל את הצווים. “הוא מת מצער, המדינה הרגה אותו” הם מספרים שם. וכמה בכה אביו מוסה, 2000 שנה חיכה לנחלה בציון כדי שאלה יחזירו אותו לנדודים. לך לך ברחובותיה של ירושלים המתפתחת, שם מאחורי כל פליט ערבי עומד מזרחי עם צו פינוי.

נחום ח'מיס ז"ל, גיבור מלחה,
השתלט על השופל והפך רכב משטרתי.

יֵדעו כולם, משכונת הארגזים ועד גבעת עמל, עד הדור האחרון, את חוק המקרקעין שנחקק בשנת 1970 המבטל את החוק העות'מאני וקובע כי מעכשיו כל המזרחים באלו השכונות עבריינים בני עבריינים, פולשים בני פולשים. זאת הבירוקרטיה הממיתה עלינו חורבן, אלו החוקים שנוצרו רק בשבילנו, להגביל ולהקשות. ידעו את המסמך שמצא יוני יוחנן בארכיוני המדינה תחת הכותרת "הוראות למכירת נכסי רשות הפיתוח 1960” שם כתוב במפורש: "זכות קדימה ניתנת לדיירים ברכישת דירותיהם", ומסמכים אלה הורחקו מעינינו שעה שאנשי הפנקס האדום ובראשם שופטי בית המשפט העליון, תבוא עליהם קללה, חיים להם בארמונות טלבייה וקטמון ובשאר נכסי הנפקדים שלהם, כשאין איש מערער על זכותם שם. הם אדוני הארץ, הם שופטיה, להם האדמה והנכסים.

פליטים פליטים על האדמה, ערבים ויהודים מהמשרק והמגרב

לא על השלל הפלסטיני באנו לריב, ככלי היינו ברעיונותיהם לקבל מחסה בחורבות הבתים, לנשום את אותה הרוח. על ירושלים חלמנו ולהם הכסף והזהב. ואלה ממשיכים ברוע ליבם, ובשיכונים ובגטאות גם שם את המעט הם לוקחים לעשות להם נדל"ן. לא בתחנונים נבוא אליהם, אלה נצביע יחד על הרוצח, הגוזל, המשכן, המפנה, על הריבון, על המקפח עלי אדמות. תבוא רחל לוי שגרה בדירת עמידר כל חייה להעיד על אכזריותם של אלו אשר חסמו את דלת ביתה בבלוקים ומלט, תעיד הקשישה הערבייה העיוורת לספר על הקולות ששמעה, יריות ודהרת סוסים, ושרה אחמד עודה על ילדותה בליפתא, טרם ידעה מלחמה. אותה היד היא שמושכת בשערות הנשים מבית חנינא והקטמונים עד היום הזה, היא היד המעמידה את הגברים שחומי העור בשורה אחת מול חורבן הבית. יבואו בן הרוש, טוויטו זכרונו לברכה, קנפו וכל יושבי כיכרות הלחם ומאהלי החד הוריות לפשוט כיסיהם, וכל הזכאים במספרים העולים והיורדים בתור המחכים שנים לבית, ולאה שמי ומיטל אברהם שהתבצרו עם בלון גז כדי למנוע פינוי ילדיהן מקורת גג בבאר שבע, ומשפחת נטשה עם תשעת ילדיה, העשירי בדרך, שהושלכו לרחוב בשעת לילה. יבוא עופר בוזגלו, נהג מונית שריביות המשכנתה הכו בו ללא רחמים עד שהוא ואשתו פונו בכוח מביתם לעיני שלושת הילדים, וירדו מטה נשמותיהם של מחוסרי הבית שקפאו למוות וחסרי האונים ששמו קץ לחייהם מאימת הצו. יעידו כל יושבי הכפרים המוכרים בעינינו ויצאו למרפסתן נשות רחוב אבוחצירה להכריז על משפט צדק. יעמדו לדין של מטה ומעלה כל החתומים על הצווים, אחד אחד, בתוכם החתום על צו הפינוי של עובדיה ומרים בן אברהם בני ה-60, שנשלח לביתם בנווה יעקב בחורף הקר של 2012 לאחר שלא עמדו בשכר הדירה המופרז של עמידר, חברה עבריינית שבמקום לשכן חלשים, מפנה אותם בכוח ומתעללת בהם כחלק מהמזימה למחוק את הדיור הציבורי. חמישה ימים שבת עובדיה רעב מול משרדי עמידר לפקוח את עיניהם ולאחר מאבק עיקש צו הפינוי בוטל. יבוא עקיבא אלקריף, הוא מוחמד אלבועזיזי דיאלנה מואדי סאליב, לשתות איתנו כוסית נחמה של מאחיה, לחיי ההצלחות.

אני חולם על כולם, אלו המתים והחיים שיאריכו ימים, דוהרים לציון, היא המקודשת עליה חלמנו, לפלוש אל הבתים, לעקור את המוסדות, להעלות באש את המסמכים והבירוקרטיה, את המינהל, את בנייני החברות המשכנות שהותירו אותנו אבודים, זועקים לחסדי האל, משתטחים על דלתות הרווחה המתפוררת, יוצאים מיואשים ונאחזים בקברות צדיקים, מנשקים את היד, מביטים מעלה, אלוהים יעזור.

מתוך הד זעקתם של יושבי המעברות קמו מאהלי ה"אין ברירה”, אנשי שכונות, מחוסרי דיור, נפגעי הדיור הציבורי, לעשות להם אוהל במחאת האוהלים של קיץ 2011, לעשות להם מאבק. ובאקדמיה ידברו על מעמדות ומדוכאים. "הדיכוי" הם יקראו בקול, הערות ביניים, השוואות, ספקולציות ודיאלקטיקה, ואנחנו נפרוט את השמות ונספר את הסיפורים: ויקי וענונו, אתי חן ומאיה זיגוב, האמהות הגיבורות בחזית הצעדה, אמנון צור מותח את יריעת האוהל ומזמזם את זהר, עובדיה דופק על דלתו של נשיא האוניברסיטה בן ששון ללון בביתו, דוד בקבוקים מתאהב ורחל לוי אוחזת בגדרות בית ראש הממשלה וצורחת למגפון: 

רחל לוי: "אתם תשלמו על זה"

"במחאה של קיץ 2011 יצאו מעמד הביניים, ביבי. אני אומרת, אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. מה יגידו 40 שנה העשוקים, החלשים והמוחלשים. מה יגידו אנשים שחיים משכר מינימום, מה יגידו אנשים שחיים מביטוח לאומי שזה שכר העם. אתה מצפה מאיתנו לחיות בכסף שאין לנו, לשכור דירה ממה שאין לנו, לקנות אוכל במה שאין לנו והיום אתה גם מפנה אותנו לרחוב, ביבי. אני פה משנת '67 ביבי, עקרו אותי מהבית שלי ביבי, ואתם תשלמו על זה…"

אלוהים אתך רחל, הם ישלמו, כולם ישלמו. תשלמו על כל טיפת דם, ננקוב בשמותיכם אחד אחד, נשליך לכלא, נגלה לארץ זרה. תשלמו על הגזל, על ההרס, על ההרג, על ההשפלה, על הניסויים. סליחה לא תעזור, שלמו את המחיר לפני שיהיה מאוחר. החזירו את האדמות ואת הנכסים, הוציאו מכיסכם את החובות, את תשלום העיקולים והפינויים, את הריביות, את התוספת במחיר הלחם והחלב, את הארנונה מהמפעלים בהם עבדנו, את המיסים שהלכו לתקציבי התרבות שלכם, לאוניברסיטאות שלכם. לא רק את כבודנו ניקח בחזרה, תצטרכו לוותר על מה שלקחתם בגניבה, דבר דבר, פרוטה אחר פרוטה, ועכשיו תשלמו את הריבית.

ונפרוט את הכול, אנחנו נכתוב, אנחנו נצלם, אנחנו נספר, איך מאסו סבי וחבריו בחיי המעברה, הלכו וגלגלו סלעים לחסום את הדרך המובילה צפונה. חבורה של צעירים ג'רבאים משכילים בעלי ידי זהב מצאו את עצמם חסרי כול. לקחו אותם במשאית לתחנת המשטרה. איך השוטר הבן זונה תפס אותי והכניס אותי בכוח לניידת, מבעד לשמשה אני רואה את כולם חוסמים את הדרך, מנסה לצאת והוא טורק עלי. חסר אונים אני שולף את המצלמה ומצלם את שורת המפגינים. לילה במגרש הרוסים, חדר קטן מבטון, ארבעה מרוקאים וערבי. ובשעת ערב, שלושה שוטרים קפצו על עובדיה ונתנו לו אגרופים בצלעות בזמן שהלך בימין משה בדרכו לחבר, "אתה הגרעין הקשה" אמרו ועיכבו לחקירה בחשד לגניבת שואב אבק. וכשביקש את שמות השוטרים המכים נשלח למעצר ושוחרר לאחר 12 שעות בטענה שכנראה הייתה טעות. ואמנון צור, שניצוץ המהפכה בעיניו, שמקומו ומצבו הכניסו אותו ל-17 חודשים בכלא באר–שבע. והמכות שחטפו האמהות כשחסמנו את עמידר, עשרה עצורים היינו מתוך שלושים. וחבורת הבריונים שבאה עלינו לכלותינו בפינוי הבית המשוחרר בפינסקר 11.

"חסר אונים אני שולף את המצלמה ומצלם את שורת המפגינים"

נספר ולא נתנצל: חסמנו, פלשנו, הגנו בגופנו. יחזקו את הלבבות מסרבי פקודתו של נבוכדנצר, חנה ושבעת בניה וללה סוליקה. החוק שלכם הוא לא חוקי, החוק שלכם הוא החוק שלכם, שנועד להגן עליכם, אין לנו עניין בסדר שלכם, לא מעוניינים באמנות לזכויות אדם שלכם ולא בהסכמים של אנגלים ואמריקאים, מה לנו ואלה. לא רוצים את הקווים, לא הירוקים ולא בכלל. לא בג"ץ ולא האג, לא משפט ולא נעליים. רוצים כבוד וצדק, תתנו − תקבלו בחזרה.

ובכל דור ודור נאמר, זה אנחנו כולנו ישבנו בבית הקפה "רוזוליו", כולנו דיברנו על מהפכה בסמטאות הקטמונים ומוסררה, כולנו קיללנו את אמא של ראש העיר והכנו בידינו על שולחנות הפלסטיק בפיצוציות בנתיבות ובירוחם, באלה המקומות שם שתו וקיללו את בן גוריון. אנחנו בגופנו חשנו את סערת הלילה הפורצת דרך סדקי המעברה, זה אנחנו שעמדנו כפופים על הגג, אוחזים בקבוק, אולי בקבוק תבערה, ומביטים על שמעון יהושע מדמם. זה אנחנו כעת יוצאים מהג'אהליה ומקבלים את פניו של משיח בן דוד, לתיקון עולם. 

פורסם בערבית באתר קדיתא