התנגדות לפינויים מדיור ציבורי, ליפתא, מאמרים, רשומות אישיות

זה אנחנו שעמדנו על הגג | עמית חי כהן

בשעה חמש לפנות בוקר ה-30 באפריל 1948 כבר לא היה איש בכפר סלמה מלבד קשישה עיוורת. אנשים חסרי כל בגלותם.ומעברות עשו להם ומעברות עשו לנו, פליטים פליטים על האדמה, ערבים בני ישמעאל ויהודים שרק הגיעו מהמשרק והמגרב. עוד נשמע מרחוק בכי התינוקות והמדינה תשכן תימנים ועיראקים על חורבות הכפר. 34 שנים יעברו עד הגירוש השני. אלוהים יעניש את נותני הפקודה לגרש את תושבי כפר שלם ולהרוס את בתיהם עד עפר. הזעם חבוי בתמונת מותו של שמעון יהושע זכרונו לברכה מדמם על גג ביתו ב-23 בדצמבר 1982, בעת הפינוי האכזרי בשכונה, רגע לאחר שקצין משטרה ירה בו כשהוא מתנגד להריסת הבית. העץ החוצה את התמונה פורץ מתוך גופו, זקוף וגאה, זכר למאבקו העיקש. מאחוריו אחיו עומד כפוף, מביט בהלם במותו, אוחז בקבוק, אולי בקבוק תבערה, רמז לנקמה. בימים הבאים ייצאו ההמונים משכונות הארגזים והתקווה ויבעירו את העיר הלבנה. גם בשנות ה-70 הניצוץ התחיל מהמאבק על הבית. האש הוצתה בכיכר ציון כשפינו את תושבי ממילא, ימין משה ושכונות מזרחיות אחרות, והפנתרים יצאו מהגטאות למרכזי העיר להגן על כבודם. הם הבינו מה שאחרים מבינים רק ביום שהם מקבלים את צו הפינוי, חלקנו בבניין הארץ הוא ערבוב הטיח וריצוף, לא במציאת נחלה.   

שמעון יהושע ז"ל מדמם על גג ביתו ב23 בדצמבר 1982
צילום: שלום ברטל

בכפר ליפתא, כמו בסלמה, ארבע שנים לאחר שגירשו את אחרון הערבים, יהודים תימנים וכורדים ייזרקו שם כשומרי גבול. ב-2.11.1952 ועד הכפר יכתוב מכתב לרשע מפלונסק באלו המילים: "לכבוד ראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, מה עלה בגורלנו, הסיעו אותנו מהמחנה לכפר ערבים נטוש בלי ידיעתנו והטעו אותנו ואמרו לנו לירושלים ושם תסתדרו, קיבלנו את דבריהם כמסמרות נטועים ולא חשבנו שרצונם לזרוק אותנו במקום כלבים, מקום חושך וצלמוות, מקום צייה ושממה, מקום עליה וירידה, מקום שאין לו תקנה לעולם ועד. מקום חיות ומסתננים, מקום גבול ואויבים…"

עשר שנים בלי חשמל ובלי מים והארץ שיכונים שיכונים וגבולותיה מרוקאים, גרים בדירות עמידר מתפוררות, אלוהים יעזור. שישים שנה יחלפו על ליפתא, ואסתר עובדיה תכה על פניה פעמיים כשתקבל לידיה את הבשורה. זה בטח טעות היא תחשוב לעצמה, זה חייב להיות טעות. היא תקרא לבן שלה, תשים את המכתב בידו, הוא יקריא לה בזו הלשון:"הנתבע פולש ומחזיק ללא זכות (בקרקע) […] אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד כדלקמן: לחייב את הנתבע לפנות ולסלק את ידו משטח המקרקעין" . למחרת היום נפגשו כל תושבי ליפתא בבית הכנסת, יראי שמיים ומינהל מקרקעי ישראל,דמעות בעיני הנשים. בועז סנדו מתקשה להאמין, נע בין קללה לתחנונים: "כתוב ואהבת לרעך כמוך, לא אחד יאכל והשני יסתכל עליו". אבל איפה מדינת היהודים עכשיו ואיפה המוסר שגדלת עליו, איפה. כאן רודפי הבצע שולטים, תורתם אינם תורתך, אמונתם אינם אמונתך. בית הכנסת לבש שתיקה, כל העיניים נשואות ליוני יוחנן, בן ליפתא בנו של מטלוב יוחנן. הוא מביט בצו הפינוי, מביט בעיני האנשים ומכריז מלחמה.

כמו תושבי ליפתא, אלפי משפחות מזרחיות מוגדרות היום כפולשות בבתיהן, המשכן הוא המפנה הוא חורץ את גורלנו, מי שגירש את תימני כינרת הוא שגירש את הערבים הוא שמגרש את המזרחים. ובית הוא לא רק קירות וגג, בית הוא חיים, והריסתו הרס נשמות וזיכרון. תם תפקידנו השולי בהיסטוריה שלהם, נכה על המצח כי לא הבנו שמשיח שקר לפנינו. ונזכור כי ב-1971 כתבו חכמים בכרוז "כבשת הרש” של הפנתרים כי גטאות בערים גדולות, שנבנו כדי להפריד עניים מעשירים הופכים עם התפשטות העיר והתייקרות הקרקע לטרף קל. וממרכזי הערים אנחנו יוצאים לנדודים ובשולי הארץ מפנים אותנו מהדיור הציבורי, אבודים בין אדמות הקיבוצים החונקות, שם מיטב הבנים ממשיכים את השוד כאילו אין עוד מלבדם. ובבאר שבע אומר הפקיד "שם בדימונה תמצא" ובדימונה לא מצאנו, ולאן נלך, למצרים, לעיראק, תוניס? הרי גם את הבית והרכוש שהיה שם לקחו לנו אלה כקלף מיקוח מול הרכוש הפלסטיני השדוד. הם גונבים ואנחנו משלמים את המחיר, אז והיום, יותר מ-60 שנה של פשעים ובתי הכלא מתמלאים להם במרוקאים וערבים מתוכם אלה המגנים באומץ על ביתם ואדמתם מפני ההרס והחורבן. שורות של מתנגדים לחוק האלים, שורות של אנשים שנדחקו לקיר. שלוש שנים ושנה על תנאי וירייה אחת ברגל קיבל נחום ח'מיס על מעשהו ההרואי בעת ניסיון הפינוי במלחה ב-1974, לאחר שהשתלט על הטרקטור רגע לפני שניפץ את קירות ביתו והפך אִתו רכב משטרתי למען יראו וייראו. יעידו על כך 50 איש מתושבי השכונה שהיו על גגות הבתים. המינהל מיהר להגיע להסדר וביטל את הצווים. “הוא מת מצער, המדינה הרגה אותו” הם מספרים שם. וכמה בכה אביו מוסה, 2000 שנה חיכה לנחלה בציון כדי שאלה יחזירו אותו לנדודים. לך לך ברחובותיה של ירושלים המתפתחת, שם מאחורי כל פליט ערבי עומד מזרחי עם צו פינוי.

נחום ח'מיס ז"ל, גיבור מלחה,
השתלט על השופל והפך רכב משטרתי.

יֵדעו כולם, משכונת הארגזים ועד גבעת עמל, עד הדור האחרון, את חוק המקרקעין שנחקק בשנת 1970 המבטל את החוק העות'מאני וקובע כי מעכשיו כל המזרחים באלו השכונות עבריינים בני עבריינים, פולשים בני פולשים. זאת הבירוקרטיה הממיתה עלינו חורבן, אלו החוקים שנוצרו רק בשבילנו, להגביל ולהקשות. ידעו את המסמך שמצא יוני יוחנן בארכיוני המדינה תחת הכותרת "הוראות למכירת נכסי רשות הפיתוח 1960” שם כתוב במפורש: "זכות קדימה ניתנת לדיירים ברכישת דירותיהם", ומסמכים אלה הורחקו מעינינו שעה שאנשי הפנקס האדום ובראשם שופטי בית המשפט העליון, תבוא עליהם קללה, חיים להם בארמונות טלבייה וקטמון ובשאר נכסי הנפקדים שלהם, כשאין איש מערער על זכותם שם. הם אדוני הארץ, הם שופטיה, להם האדמה והנכסים.

פליטים פליטים על האדמה, ערבים בני ישמעאל ויהודים מהמשרק והמגרב

לא על השלל הפלסטיני באנו לריב, ככלי היינו ברעיונותיהם לקבל מחסה בחורבות הבתים, לנשום את אותה הרוח. על ירושלים חלמנו ולהם הכסף והזהב. ואלה ממשיכים ברוע ליבם, ובשיכונים ובגטאות גם שם את המעט הם לוקחים לעשות להם נדל"ן. לא בתחנונים נבוא אליהם, אלה נצביע יחד על הרוצח, הגוזל, המשכן, המפנה, על הריבון, על המקפח עלי אדמות. תבוא רחל לוי שגרה בדירת עמידר כל חייה להעיד על אכזריותם של אלו אשר חסמו את דלת ביתה בבלוקים ומלט, תעיד הקשישה הערבייה העיוורת לספר על הקולות ששמעה, יריות ודהרת סוסים, ושרה אחמד עודה על ילדותה בליפתא, טרם ידעה מלחמה. אותה היד היא שמושכת בשערות הנשים מבית חנינא והקטמונים עד היום הזה, היא היד המעמידה את הגברים שחומי העור בשורה אחת מול חורבן הבית. יבואו בן הרוש, טוויטו זכרונו לברכה, קנפו וכל יושבי כיכרות הלחם ומאהלי החד הוריות לפשוט כיסיהם, וכל הזכאים במספרים העולים והיורדים בתור המחכים שנים לביתולאה שמי ומיטל אברהם שהתבצרו עם בלון גז כדי למנוע פינוי ילדיהן מקורת גג בבאר שבע, ומשפחת נטשה עם תשעת ילדיה, העשירי בדרך, שהושלכו לרחוב בשעת לילה. יבוא עופר בוזגלו, נהג מונית שריביות המשכנתה הכו בו ללא רחמים עד שהוא ואשתו פונו בכוח מביתם לעיני שלושת הילדים, וירדו מטה נשמותיהם של מחוסרי הבית שקפאו למוות וחסרי האונים ששמו קץ לחייהם מאימת הצו. יעידו כל יושבי הכפרים המוכרים בעינינו ויצאו למרפסתן נשות רחוב אבוחצירה להכריז על משפט צדק. יעמדו לדין של מטה ומעלה כל החתומים על הצווים, אחד אחד, בתוכם החתום על צו הפינוי של עובדיה ומרים בן אברהם בני ה-60, שנשלח לביתם בנווה יעקב בחורף הקר של 2012 לאחר שלא עמדו בשכר הדירה המופרז של עמידר, חברה עבריינית שבמקום לשכן חלשים, מפנה אותם בכוח ומתעללת בהם כחלק מהמזימה למחוק את הדיור הציבורי. חמישה ימים שבת עובדיה רעב מול משרדי עמידר לפקוח את עיניהם ולאחר מאבק עיקש צו הפינוי בוטל. יבוא עקיבא אלקריף, הוא מוחמד אלבועזיזי דיאלנה מואדי סאליב, לשתות איתנו כוסית נחמה של מאחיה, לחיי ההצלחות.

אני חולם על כולם, אלו המתים והחיים שיאריכו ימים, דוהרים לציון, היא המקודשת עליה חלמנו, לפלוש אל הבתים, לעקור את המוסדות, להעלות באש את המסמכים והבירוקרטיה, את המינהל, את בנייני החברות המשכנות שהותירו אותנו אבודים, זועקים לחסדי האל, משתטחים על דלתות הרווחה המתפוררת, יוצאים מיואשים ונאחזים בקברות צדיקים, מנשקים את היד, מביטים מעלה, אלוהים יעזור.

מתוך הד זעקתם של יושבי המעברות קמו מאהלי ה"אין ברירה”, אנשי שכונות, מחוסרי דיור, נפגעי הדיור הציבורי, לעשות להם אוהל במחאת האוהלים של קיץ 2011, לעשות להם מאבק. ובאקדמיה ידברו על מעמדות ומדוכאים. "הדיכוי" הם יקראו בקול, הערות ביניים, השוואות, ספקולציות ודיאלקטיקה, ואנחנו נפרוט את השמות ונספר את הסיפורים: ויקי וענונו, אתי חן ומאיה זיגוב, האמהות הגיבורות בחזית הצעדה, אמנון צור מותח את יריעת האוהל ומזמזם את זהר, עובדיה דופק על דלתו של נשיא האוניברסיטה בן ששון ללון בביתו, דוד בקבוקים מתאהב ורחל לוי אוחזת בגדרות בית ראש הממשלה וצורחת למגפון

רחל לוי: "אתם תשלמו על זה"

"במחאה של קיץ 2011 יצאו מעמד הביניים, ביבי. אני אומרת, אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. מה יגידו 40 שנה העשוקים, החלשים והמוחלשים. מה יגידו אנשים שחיים משכר מינימום, מה יגידו אנשים שחיים מביטוח לאומי שזה שכר העם. אתה מצפה מאיתנו לחיות בכסף שאין לנו, לשכור דירה ממה שאין לנו, לקנות אוכל במה שאין לנו והיום אתה גם מפנה אותנו לרחוב, ביבי. אני פה משנת '67 ביבי, עקרו אותי מהבית שלי ביבי, ואתם תשלמו על זה…"

אלוהים אתך רחל, הם ישלמו, כולם ישלמו. תשלמו על כל טיפת דם, ננקוב בשמותיכם אחד אחד, נשליך לכלא, נגלה לארץ זרהתשלמו על הגזל, על ההרס, על ההרג, על ההשפלה, על הניסויים. סליחה לא תעזור, שלמו את המחיר לפני שיהיה מאוחר. החזירו את האדמות ואת הנכסים, הוציאו מכיסכם את החובות, את תשלום העיקולים והפינויים, את הריביות, את התוספת במחיר הלחם והחלב, את הארנונה מהמפעלים בהם עבדנו, את המיסים שהלכו לתקציבי התרבות שלכם, לאוניברסיטאות שלכם. לא רק את כבודנו ניקח בחזרה, תצטרכו לוותר על מה שלקחת בגניבה, דבר דבר, פרוטה אחר פרוטה, ועכשיו תשלמו את הריבית.

ונפרוט את הכול, אנחנו נכתוב, אנחנו נצלם, אנחנו נספר, איך מאסו סבי וחבריו בחיי המעברה, הלכו וגלגלו סלעים לחסום את הדרך המובילה צפונה. חבורה של צעירים ג'רבאים משכילים בעלי ידי זהב מצאו את עצמם חסרי כול. לקחו אותם במשאית לתחנת המשטרה. איך השוטר הבן זונה תפס אותי והכניס אותי בכוח לניידת, מבעד לשמשה אני רואה את כולם חוסמים את הדרך, מנסה לצאת והוא טורק עלי. חסר אונים אני שולף את המצלמה ומצלם את שורת המפגינים. לילה במגרש הרוסים, חדר קטן מבטון, ארבעה מרוקאים וערבי. ובשעת ערב, שלושה שוטרים קפצו על עובדיה ונתנו לו אגרופים בצלעות בזמן שהלך בימין משה בדרכו לחבר, "אתה הגרעין הקשה" אמרו ועיכבו לחקירה בחשד לגניבת שואב אבק. וכשביקש את שמות השוטרים המכים נשלח למעצר ושוחרר לאחר 12 שעות בטענה שכנראה הייתה טעות. ואמנון צור, שניצוץ המהפכה בעיניו, שמקומו ומצבו הכניסו אותו ל-17 חודשים בכלא בארשבע. והמכות שחטפו האמהות כשחסמנו את עמידר, עשרה עצורים היינו מתוך שלושים. וחבורת הבריונים שבאה עלינו לכלותינו בפינוי הבית המשוחרר בפינסקר 11.

"חסר אונים אני שולף את המצלמה ומצלם את שורת המפגינים"

נספר ולא נתנצל: חסמנו, פלשנו, הגנו בגופנו. יחזקו את הלבבות מסרבי פקודתו של נבוכדנצר, חנה ושבעת בניה וללה סוליקה. החוק שלכם הוא לא חוקי, החוק שלכם הוא החוק שלכם, שנועד להגן עליכם, אין לנו עניין בסדר שלכם, לא מעוניינים באמנות לזכויות אדם שלכם ולא בהסכמים של אנגלים ואמריקאים, מה לנו ואלה. לא רוצים את הקווים, לא הירוקים ולא בכלל. לא בג"ץ ולא האג, לא משפט ולא נעליים. רוצים כבוד וצדק, תתנו − תקבלו בחזרה.

ובכל דור ודור נאמר, זה אנחנו כולנו ישבנו בבית הקפה "רוזוליו", כולנו דיברנו על מהפכה בסמטאות הקטמונים ומוסררה, כולנו קיללנו את אמא של ראש העיר והכנו בידינו על שולחנות הפלסטיק בפיצוציות בנתיבות ובירוחם, באלה המקומות שם שתו וקיללו את בן גוריון. אנחנו בגופנו חשנו את סערת הלילה הפורצת דרך סדקי המעברה, זה אנחנו שעמדנו כפופים על הגג, אוחזים בקבוק, אולי בקבוק תבערה, ומביטים על שמעון יהושע מדמם. זה אנחנו כעת יוצאים מהג'אהליה ומקבלים את פניו של משיח בן דוד, לתיקון עולם

פורסם בערבית באתר קדיתא

דיון

12 מחשבות על “זה אנחנו שעמדנו על הגג | עמית חי כהן

  1. מדהים.

    פורסם ע"י ירונימוס | 27 ביולי 2012, 6:14 pm
  2. "אינני שש להריסות, אך לא ייתכן שכל אחד יעשה כרצונו" אמר אז מירון בנבנשתי, סגן ראש העיר, על ההריסה במלחה. המאורע הזה גם קשר את הבניה הבלתי חוקית של המזרחים אל הבניה הבלתי החוקית של הפלסטינים בבירה. יש רגעים בספר האוטוביוגרפי של בנבנישתי "הקלע והאלה" שבו הוא משתעשע בחרטה על העוולות במז' העיר שהוא יצר וקידם באותן שנים… אבל על המקרים הקשים, כמו המקרה של מש' מזרחי ונחום ח'מיס ז"ל, הוא מעולם לא הביע חרטה.
    כל הכבוד על המאמר.

    פורסם ע"י איתי_... | 27 ביולי 2012, 9:46 pm
  3. בראבו

    פורסם ע"י havazzelet | 27 ביולי 2012, 10:59 pm
  4. טקסט מרגש – תודה עמית

    פורסם ע"י דניאל | 28 ביולי 2012, 3:03 pm
  5. עמית היקר מאמר חזק ומרגש עד דמעות הגזל והעושק נמשכים יום יום תיארת בצורה מופלאה את העוול ולא שחכת את הגיבורים הנועזים בסיפור המדהים אשר נשכחו והממסד רוצה שנישכח הממסד "הציוני" שסבל מגזענות השואה מפנה אותה היום כלפי אחיהם החלשים עם אחים כאלו לא צריך אויבים הם לקחו את נכסנו וגם את תרבותנו אך "לעולם" לא ייקחו את כבודנו עמית אני גאה להיות חבר לך דע לך יצאנו לדרך של מלחמה בשיטה האפליה והגזענות נגד בני העוולה אנו לא נשלם בחיינו כפי ששילמו גיבורנו אנו נצלם נכתוב ונזעק בכול מקום עד שנוכיח לעם ולעולם מי זה השלטון "הציוני הנאור" שהנר היחיד שהוא מכיר זהו הנר לעילוי נשמת הנרצחים כמו סילמן חמיס ושמעון יהושוע ואחרים גיבורי התהילה דמם לא נשפך לשב אני מחזק את ידיך אני יודע שאתה משקיע ימים ולילות במאבקך אני אתך לאורך כול הדרך לא נעצור באדום וגם לא בכתום עד שננצח
    ולכול הנופלים במערכה יהי זכרם ברוך
    רוחכם והשראתכם נותנת לנו את הכוח להמשיך במאבק

    פורסם ע"י יוני יוחנן | 28 ביולי 2012, 9:40 pm
  6. עמית חי כהן, כתבת מאמר המרעיד אמות סיפים. צריך לתרגם ולשלוח לאו"ם. רק מוסדות בינלאומיים יוכלו להעריך את העוול הגדול שנעשה, לסבינו וסבתותינו, להורינו, לנו, ולפלסטינים. מאיר עמור

    פורסם ע"י מאיר עמור | 29 ביולי 2012, 2:52 pm
  7. הגיע הזמן .. סוף סוף קם נביא זעם בציון ! מבריק , מדוייק מכה ללא רחם ..

    פורסם ע"י מיטל אבקסיס | 30 ביולי 2012, 12:38 am
  8. מצוין. כל מילה בסלע

    פורסם ע"י איריס חפץ | 30 ביולי 2012, 8:54 am
  9. טקסט כואב, מרגש ואינפורמטיבי מאד.
    תודה.

    פורסם ע"י אוכל בחוץ | 31 ביולי 2012, 11:22 am
  10. אני לא היסטוריון. אני חצי ספרדי חצי אשכנזי. מעדויות בגוף ראשון שאני שמעתי, גם אשכנזים היו גרים ברכוש נטוש של ערבים באופן זמני ביפו . מעניין למה פינו את כולם מיפו מעכו מחיפה העתיקות . האפליה המשמעותית הייתה בתחום וכלכלי בפרנסה עדות ששמעתי מסבא שלי האשכנזי: כבר במחנה העולים בפרדס חנה החקלאים הפרדסנים הותיקים נתנו עבודה בקטיף רק לעולים האשכנזים . אחרי זמן קצר קלטו חלק מהאשכנזים למושבים ולקיבוצים . את המרוקאים זרקו בשיכונים . יעדו את המרוקאים להיות פועלי יום בחקלאות . בעיר היו שכונות מעורבות עם אשכנזים של עולים שהיו פחות יפות משכונות של ותיקים . וגם אפשרויות תעסוקה בתעשיה ובמסחר. והיו איגודי עובדים חזקים עם יצוג מזרחי. אל תגזימו , תקופת בן גוריון הייתה התקופה היותר יפה של מדינת ישראל מבחינה חברתית . פשוט כולם היו עניים ואופטימים . אבל נכון שהייתה אפליה מיון של אוכלוסיות לערי פיתוח חסרות אפשרויות להתפתחות כלכלית , והפניה מתמשכת של משאבים לאשכנזים . השיא הגיע בתקופת רבין כראש ממשלה, שהכריז כי הציונות היום כבר לא צריכה להשקיע בפריפריה ופשוט הפנו את התקציב למרכז . ביבי קורא לזה אזורי ביקוש מרכז הארץ. כל הסיפור של הבאת עולים חדשים לארץ היה תמיד מאוד בעיתי. תמיד זרקו אותם וניצלו אותם ומחקו את זהותם התרבותית . בשנות ה50 אסור היה לפרסם כתבים ביידיש ולהציג הצגה ביידיש

    פורסם ע"י עידן | 28 במרץ 2014, 4:05 pm
  11. כאחיינית של דוד שמעון יהושע ז"ל, מוכרחה לציין שהטקסט ריגש.תודה.

    אף פעם לא הפסקנו לשכוח,
    ואפעם לא הספקנו לסלוח.

    פורסם ע"י שירה שלום | 2 באוקטובר 2014, 3:40 pm

מעקב קישורים/Pingbacks

  1. פינגבק: מהמעברות לשחרור בניינים - 28 ביולי 2012

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קיבלת צו פינוי ? מחוסר דיור?

אל תהיה לבד, צור איתנו קשר והצטרף למאבק למענך ולמען אחרים! Hamaabara@gmail.com

הכניסו כתובת דוא"ל , כדי לעקוב אחרי רשומות חדשות

%d בלוגרים אהבו את זה: