כשנעמ"ת זקוקה לשלושה עורכי דין כנגד המעברה | מיכאל סולסברי-כורך

בימים האחרונים אנחנו עסוקים במאבק המשפטי מול נעמ"ת. המאבק הזה הוא אחד מהחשובים שידענו מכיוון שהוא הראשון שאינו תוקף את המערכת או הממשלה, אלא ארגון שאמור להיות "חברתי" ומוסמך להשתמש בכספים ובמוסדות שהוא מקבל כדי לייצג ולקדם רבות מאוכלוסית הנשים בארץ. הוא חושף לא רק את הדיכוי הישיר שמגיע מהמדינה אלה גם את הדיכוי העקיף שמגיע מארגונים ועמותות "חברתיות" שאמורות לשרת את הציבור ונהנות מתקציבים הניתנים לשם כך. בשטח אנחנו נלחמים על זכותם של תושבי ותושבות הקטמונים והמעברה להפעיל מרכז קהילתי, בתיאוריה זהו מאבק בין שתי גישות, ובאופן יותר עמוק, מאבק בין שני מעמדות והייצוג שלהם.

חופש בחירה

גישת נעמ"ת (שאותה אנו שומעים רבות מהממסד) היא שיש לנו "בחירה". שיכולנו לעזוב את הבניין הנטוש ששייך להן בשקט ולפעול באותה דרך שבה הן כארגון פועלות: חבירה למוקדי הכוח, עסקנות פוליטית. הדרישה הזאת היא שטות מוחלטת וחשוב להדגיש שאיננו בוחרים בדיכוי שרבים מאיתנו חווים. אתי לא בחרה לחיות בעוני עם בנה ולהתמודד עם מחלה קשה. גלית לא בחרה להתדפק על דלתות פרזות ועמידר ולהתחנן לדירה בשביל שלוש בנותיה. כל הנשים הללו ועוד רבות רבים במעברה לא בחרו להמשיך להאבק יום יום בשביל עצמם ובשביל ילדיהם – זהו מצב שנכפה עליהם ע"י המערכת והמדינה. הבחירה היחידה שקיימת כאן מבחינתנו (ונובעת ממצב החיים האוביקטיבי שאנחנו חיים בו) היא ההחלטה להפסיק לבקש ופשוט לקחת את מה ששייך לנו, ונבנה בכספנו ובזיעה שלנו. להפסיק להתחנן לפירורי צדק בזמן שאנחנו רואים עוד ועוד בני אדם מצטרפים למעגל הדיכוי, ולהתחיל לפלוש למבנים שעומדים ללא שימוש. להילחם בצורה אקטיבית למען עצמנו ולמען חברינו. זוהי החלטה להפסיק להיות אובייקטים של המערכת, להתחיל לפעול כסובייקטים ולקחת אחריות על החיים שלנו. בחירה אמיתית, שמסרבת להמשיך ולהתחנן לקבל את הזכויות המגיעות לנו דרך מערכות כוח שאינן ולעולם לא יהיו פתוחות לציבור ממנו אנחנו מגיעים.

"אנחנו יודעות מה טוב בשבילכן"

אנשי ונשות הקטמונים מעולם לא נשאלו אם הן רוצות את ארגון נעמ"ת בקהילה. הם לא נשאלו אם הם מוכנים שבניין ציבורי בשכונה ימסר לידי נעמ"ת, והם לא נשאלו אם הן מתירות לנעמ"ת להשכירו לגן פרטי (שאת תעריפו מרבית תושבי השכונה אינם יכולים להרשות לעצמם) ולגרוף ממנו רווח. נעמ"ת, כמו הרבה עמותות וארגונים חברתיים, נכנסו אל השכונה עם אג'נדה פוליטית מבלי לבקש רשות. הן קיבלו את הבניין שפלשנו אליו מעמידר בגלל החלטה פוליטית, מבלי שהקהילה נשאלה או הסכימה לכך. הפלישה שלנו לתוך בניין של נעמ"ת מעלה את השאלה שברורה מאליה לכל מי שגר בשכונות המצוקה בירושלים: האם יש צורך  שאותם אירגונים ובתוכם נעמ"ת ימשיכו לפעול מתוך השכונה? האם נעמ"ת תורמת לקהילה בפעילות שלה? האם נעמ"ת כארגון באמת מייצגת את טובת כלל הנשים בישראל, או רק אוכלוסיה מסוימת מאוד, ולאו דווקא זו שזקוקה ביותר לתמיכה? האם לנעמ"ת יש את הזכות לבקש מאות אלפי דולרים בחו"ל כתרומות בשם "הנשים" בישראל?  לכל השאלות האלה אין ולא תהיה לנעמ"ת תשובה מספקת. ולכן התשובה היחידה שהארגון יכול לתת היא דרך שימוש בבית משפט ובסופו של דבר באלימות השוטרים שיבואו לפנות אותנו.

"מה אם אסע לחו"ל?"

אותה גישה אליטיסטית וקולנאיליסטית קיבלה משנה תוקף בדיון בבקשתה של נעמ"ת לצו פינוי בבית משפט השלום, כשאחד מבאי כוחה של נעמ"ת שאל בזלזול את נציגת המעברה במהלך עדותה האם היא חושבת שזה נכון להקרין סרט על הפנתרים השחורים בבניין ששייך לקהילה; או בטענה של עורכת דין אחרת (כן, מייצגים את נעמ"ת שלושה עו"ד בתביעה נגדנו) שקבעה כי הפלישה שלנו (או פסיקה לטובתנו) מאיימת עליה – באופן אישי – מכיוון שאם היא תיסע לחופשה בחו"ל מישהו יכול לפלוש לביתה ולטעון שהבית שלו עכשיו. כך המייצגים של נעמ"ת מסוגלים להעלות שאלות כל כך מנותקות מההווייה של דיירי השכונות בירושלים: לא לדעת שתושבי קטמונים ברובם המכריע מעריכים את פעילותם של הפנתרים השחורים בשנות השבעים פירושו גם לא להכיר את הקהילה והשכונה ואת המקום של מאבק תנועת הפנתרים השחורים בהיסטוריה שלה. לדבר על נסיעה לחופשה בחו"ל מול נשים שנאבקות יום יום להאכיל את ילדיהן ולרכוש את כל התרופות הנדרשות, זהו ביטוי לתודעה שחווה אך ורק פחדים של המעמד הבינוני והגבוה מפני פלישת "העניים" אל בתיו, שנבנו בעמל כפיהם של אותם עניים. (לא בלבד שעורכת הדין שוכחת שהמבנה עמד ריק ארבע שנים, ולא בלבד שהיא שוכחת שהמבנה הוא מבנה ציבורי, היא אפילו שוכחת שנעמ"ת – כלומר היא עצמה – דרשה בתוקף שהמבנה לא ישומש למגורים מאחר והוא, שוב, מבנה ציבורי. הערת העורך. ע.ל.)

התעשייה הכלכלית של האירגונים הלא ממשלתיים

הסרוב של נעמ"ת לתת לנו להשתמש בנכס בגלל שאנחנו רדיקאלים ומתכוונים להקים במקום מטה למאבק הדיור הציבורי, והדחייה של ההצעה שלנו לפנות את הבניין בתמורה להבטחה שנעמ"ת תפעיל את הבניין לטובת השכונה, מראים עד כמה נמוך ארגונים ללא מטרות  שתלויים בתקציבים ובתרומות יכולים לרדת. עד כמה תדמית ומשכורת עדיפים לחלק מארגונים אלה על פני רווחת השכונה והתושבים. ההתעקשות להשאיר מבנה ריק ולא להשמיש אותו מפחד להפסיד תקציב מצד גורמי הממסד הוא תמרור אזהרה לכולנו. לפעמים נצטרך לדחות כספים או פריבילגיות כדי להמשיך את המאבק. אסור לנו אף פעם לרדד את הערכים שלנו בשביל תדמית או בשביל תרומה זו או אחרת.

כמה משפטים לסיום למנהלות ולעורכי הדין של נעמ"ת שקוראים באופן אובססיבי את הבלוג והפייסבוק של המעברה, ומצטטים מהם באינטנסיביות בבית המשפט: דבר ראשון ופשוט – תפסיקו להתקשר לקרובי משפחה של חברים במאבק כדי לנסות לחשוף עליהם מידע מלוכלך. אין לנו מה להסתיר, וזה מאכזב ומביך שאתן מוכנות לרדת כל כך נמוך כדי להוציא את קבוצת המעברה מבניין שאתן מודות שאין לכן את האמצעים להפעילו.

יבוא יום ואתן תצטרכו להסביר לציבור מדוע לא יכולתן לתמוך בקבוצה שלחמה למען זכויותיהן של נשים; מה הוא אותו תקציב שאתן מפחדות להפסיד בגלל חבירה לארגון שנאבק למען דיור ציבורי; מדוע לא קמתן וסרבתן לקחת חלק בתביעה נגד קבוצה של אנשים קשי יום או בדרישה לפנות אותם מבניין נטוש. והכי חשוב, אילו נשים אתן מייצגות, ואילו נשים אתן לא מייצגות.

ועוד משהו. אתם לא תשברו אותנו. אנחנו נמשיך להיאבק בכל האמצעים הנדרשים למען הדיור הציבורי כדי לאפשר קורת גג לכל מי שאין לו אחת בקהילתנו. בניינים לא יעמדו ריקיים לאורך שנים בזמן שיש אנשים ברחובות. עמותות וארגונים "חברתיים" יצטרכו מעכשיו לתת גם הם את הדין לשאלה האם הם באמת משרתים את הקהילה או רק אינטרסים חיצוניים של הממסד המשתמש בהם כדי להשתיק את הציבור.
ברוכים הבאים למאבק.