המאמר הזה אינו ניסיון להציג חוסר תקווה ויאוש. זו אינה קריאה להרים ידיים, אלא קריאה, זעקה, להמשיך את המאבק ברחוב. להכין, תודעתית, את מיליוני האנשים בארץ לחודשים שאחרי הבחירות, לקיצוצים שינסו שוב להעביר על הגב שלנו, ולמצב הכלכלי הקשה שמחכה לנו. אנחנו צריכים להמשיך לעשות פעולות ישירות ואספות עממיות כמו אלו שעשינו בשנתיים האחרונות וכך לבנות דמוקרטיה שבאה מלמטה, מהשכונות.
בחודשים האחרונים אנחנו עדים לסיפור שסופו כבר ידוע, אבל כולם מתנהגים כאילו הכל חדש ולא ידוע. כמו מחלה, נראה שכולם נדבקו ב"קדחת" הבחירות. מה שהכי מוזר הוא שהסיפור לא משתנה, ונשאר כמעט אותו דבר כל ארבע שנים. כרגיל, כל המפלגות מבטיחות לנו הרים וגבעות אבל אנחנו כבר רגילים מהעבר לכך שהבטחות אלה אינן מקוימות. אחרי הבחירות תמיד שוכחים מכל השכבות החלשות, ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב ללא פתרונות. במיוחד כבת שכונה, אני רגילה לאכזבה הזאת, לשקרים ולהצגות.
ההשתתפות שלנו, ״השכבות החלשות״ בבחירות,(או יותר נכון המעמד המוחלש כי החולשה שלנו נכפית עלינו מלמעלה) נועדה רק לספק עוד כח ולגיטימציה למפלגות ששולטות במדינה הזאת כבר שנים. המפלגות הקטנות, עם כל הכבוד להן, משחקות גם הן תפקיד קבוע מראש באותה הצגה.
והמשחק כרגע בעיצומו. למשל שרית חדד שרה לביבי שהוא "תותח". האם גם אתם חושבים שהוא "תותח"? האדם שכינה את ההתאבדות של משה סילמן "טרגדיה אישית" ומתעלם מההפגנות שלנו בנוגע לחיים בכבוד בשנתיים האחרונות (ושרוכב על הגב שלנו כבר הרבה יותר שנים) זוכה להיות "תותח".
ביבי נהיה "תותח" כשהוא משלם 80 אלף ש"ח בשביל למתג את עצמו כ"עממי" . אם הייתם שואלים אותי מה הייתי עושה אני עם 80 אלף שקל הייתי מחלקת אותו: לילדים בסיכון , משפחות נזקקות, שכירויות לאנשים שכעת נמצאים ברחוב, בקור וכדומה.
המשחק לא נגמר רק עם ביבי: ש"ס מפרסמת כרזת בחירות על ה"הדאגה" שלהם ל"חלשים". את ה"דאגה" של אטיאס שר השיכון אני מרגישה כבר שנתיים באוהלים שגרתי בהם ובבנינים שנאלצנו לפלוש אליהם.
"התנועה" של ציפי לבני תוקפת חרדים כאליו שהם אשמים במצב הכלכלי שלנו. לבני ו"התנועה" מנסים להיות "התקווה" של כולנו, (או כך הם מפרסמים את עצמם בתקשורת) למרות שחברי הכנסת של "התנועה" עמדו שותקים ואדישים מול הגזרות הכלכליות והקשיים שאנחנו עוברים.
העבודה, המפלגה ה"חברתית", נותנת תחושה של עוד שמאל אשכנזי שלא רואה את המצוקות של המזרחים, שמסתכל רק על אנשי מעמד הביניים וסטודנטים, שעומד לפתור את הבעיות של השכבות החלשות דרך נציגים של קהילות "חזקות"- ניקוי של השכונות מאיתנו והכנסה של אנשי מעמד ביניים וסטודנטים מבחוץ. הרי אני וכולכם יודעים שכל המפלגות שדיברתי עליהן כרגע יקימו את הממשלה ולכן גם לאחר הבחירות אנחנו נשאר שקופים.
וכולם כולל כולם מדברים רק על המצב הביטחוני שתמיד מתייחס למצב החיים שלי ושל כל השכבות החלשות כאל נורמלי, ולא חס ושלום כאל אירוע מסוכן שמאיים על ביטחוננו וביטחון ילדינו באותה מידה כמו טילי סקאד. זה לא שלא חשוב לי שייצרו עוד טילים לכיפת ברזל, או שישקיעו בביטחון, אבל למה לא להשקיע גם במחוסרי הדיור והשכבות החלשות שצריכים להתמודד עם הקיום היומיומי הקשה? אם משה סילמן היה נהרג בפיגוע האם גם אז הארוע היה "טרגדיה אישית" שניתן להתעלם ממנה כעבור שבוע? האם אנחנו לא יכולים לזהות את אותם חוקים ומדיניות שגרמו לסילמן לבצע את המעשה האיום? אם אותם זקנים שפונו מביתם בבת ים, חלקם ניצולי שואה, היו מפונים מהתנחלות האם גם אז היה אפשר להתעלם מהמקרה? השיח על "המצב הביטחוני" הוא בסך הכל "סם מעבר". הוא מדרדר את ה"משתמשים" בו לעבר מקומות אפלים תוך התעלמות מהמצב הכלכלי שהוא מאיים ומסוכן באותה מידה, אם לא יותר.
זאת ועוד, הממשלות (גם השמאל וגם הימין) שאנחנו הצבענו להן בעבר, כבר דורי דורות כופות עלינו החלטות שלא בטוח שהיינו מוכנים להסכים להן אם הייתה ניתנת לנו האפשרות. מצד אחד שרי הממשלה מתעלמים מהדיכוי בפריפריה ובשכונות, ומצד שני הם יוצרים תנאים כלכליים לחיים בכבוד רק בהתנחלויות שמרוחקות מהמקומות שבהם גדלנו. ההתעלמות ממצוקת הפריפריה בזמן שהממשלה משקיעה רק בהתנחלויות יוצרת מציאות שבו מצד אחד דוחפים את העניים לעקור מבתיהם ולעבור להתנחלויות ומצד שני סוללים את הדרך להמשך המלחמה עם הפלסטינים.
שוב משתמשים בנו כנשק במדיניות של הממשלה, הן בתחום המדיני והן בתחום הכלכלי. וזה לא נגמר, קחו למשל את סיפורה של אימי שנולדה בשכונת ימין משה, ושלא כמו הקיבוצניקים פונתה ביחד עם משפחתה מדירתם בתמורה ל"פיצויים" משפילים. עד היום אמי מדברת על "הניצול הגדול". השימוש בתושבי ימין משה כבשר תותחים בזמן שצלפים ירדנים היו יורים עלינו, ואז מתן סכומים אפסיים בשביל שנתפנה כשמחירי הנדל"ן שם טיפסו למיליוני שקלים.
לפעמים בזמן שאני בוהה בטלויזיה, בהבטחות החלולות של הפוליטיקאים ובפעילות של אנשי המפלגות, אני שואלת את עצמי מה יהיה עם כל האנשים במדינה הזאת ביום שאחרי הבחירות? ביום שבו שוב נגלה שהמפלגות שמרכיבות ממשלה שוב מצאו דרכים להתעלם מכולנו? שבו אנחנו נותרים שוב ללא פתרונות ובאותו מצב?
ולכן, המאמר הזה אינו ניסיון להציג חוסר תקווה ויאוש. זו אינה קריאה להרים ידיים, אלא קריאה, זעקה, להמשיך את המאבק ברחוב. להכין, תודעתית, את מיליוני האנשים בארץ לחודשים שאחרי הבחירות, לקיצוצים שינסו שוב להעביר על הגב שלנו, ולמצב הכלכלי הקשה שמחכה לנו. אנחנו צריכים להמשיך לעשות פעולות ישירות ואסיפות עממיות כמו אלו שעשינו בשנתיים האחרונות וכך לבנות דמוקרטיה שבאה מלמטה, מהשכונות.
כך שביום שבו התקווה המזויפת במערכת השילטונית שלנו תתנפץ אל המציאות המרה, תהיה לנו ומאות אלפים אחרים אלטרנטיבה לפעילות פוליטית. בואו נתחיל מהנקודה החשובה ביותר – אין לנו צורך לנהל משא ומתן על הזכויות שמגיעות לנו כבני אדם, כאנשים. אני לא מפרידה ביני לבין אלה שמשקיעים בבחירות האלו ומנסים לשנות את תוצאותיהן לטובתנו, ואיני טוענת שפעילותם אינה ראויה, אבל אני מבקשת לשים דגש על פעילות פוליטית שחשובה אפילו יותר – מאבק עממי בשכונות עוני ברחוב.
וברוח זאת אני קוראת בראש ובראשונה לאמהות חד הוריות כמוני שסובלות מדיכוי כפול (גם מהמשפחה וגם מהמדינה) ולכל אדם או אשה הסובלים כלכלית, להצטרף אל קבוצת המעברה בירושלים להפגנות ולפעולות הישירות שאנחנו מארגנים.
במיוחד ביום ראשון הבא: 13.1 כשנתאסף במאהל ארלוזורוב להפגנה למען הדיור הציבורי ולזיכרו של משה סילמן. נתכנס כדי להעלות את הנושאים הללו חזרה אל תוך השיח הארצי: לחשוף את העובדה שלמרות שבדיוק חצי שנה אחרי התאבדותו של משה סילמן בגלל מצוקה כלכלית אף מפלגה גדולה אינה מתכננת לטפל בנושא ברצינות.
לסיכום חברים, לא יהיו בנינים נטושים ואנשים ללא קורת גג!
אתי חן-זקן פעילת המעברה הירושלמית.
אתי חן-זקן, פעילת המעברה.
המעברה | المخيّم 
אהבתי כל מילה . תודה
פורסם ע"י chevrati | 3 בינואר 2013, 8:53 pmכל הכבוד לך . אל תתיאשי . את התקווה של כולנו להמשיך במאבק
פורסם ע"י קרן | 4 בינואר 2013, 9:00 pmאין עלייך בעולם אתי חן! וכל הכבוד למעברה הירושלמית שעושה לכולם בית ספר-לא יהיו בנינים נטושים ואנשים ללא קורת גג!!!!
פורסם ע"י זהבה | 5 בינואר 2013, 1:18 am