לא פנתרים, פנתרות!

מאמר לכבוד יום האישה הבינלאומי
מאת: אתי חן זקן

ה8 למרץ הוא יום האישה הבינלאומי. לציון יום זה החלטתי לכתוב קצת על הפעילות שלי כאשה במאבק החברתי.
את המאבק שלי התחלתי בקיץ 2011 כשיצאתי לגור באוהל מחאה בגן העצמאות ולארגן פלישות לבניינים נטושים והפגנות. למרות שאת האקטיביזם התחלתי כצורך להיאבק למען עצמי, אך בד בבד אידאולוגיה זו הפכה להבנה שכאשה (וכמזרחית שגדלה בשכונות ירושלים) חשוב שאנהיג ואהיה חלק ממאבק כוללני. כי השחרור שלי בסופו של דבר תלוי בשחרורם של כל הנשים שחיות כאן. 

רבים נוטים להשוות אותנו לתנועת הפנתרים, ולמרות שכבודם במקומם מונח, חשוב לי להדגיש כי כמעט רוב מוחלט של מנהיגי הפנתרים היו גברים. במעברה, מעולם לא קיבלנו את המורשת הזו, ותמיד נלחמנו על הייצוג בהנהגת הקבוצה ונראות שלנו מול הציבור והתקשורת כנשים. בפלישות, בהפגנות, בעזרה לאנשי השכונות, דרך הקליניקה המשפטית שהקמתי במעברה, במאות הפרויקטים שיזמנו בשנים האחרונות אנחנו הנשים תמיד בקדמת הבמה (ואני אישית גם קיבלתי את פרס יפה לונדון יערי על פעילותי בשנה שעברה).
המאבק במעברה גם לעולם לא יכל להתפתח בצורה ששמה דגש על מאבק למען אימהות חד הוריות, ועל הזכויות שלנו כנשים מהמעמד המוחלש, ללא ההנהגה שלנו. אנחנו מהוות את עמוד השדרה בקבוצה, וחלק אינטגרלי בתכנון וביצוע של פרויקטים ופעולות ישירות.
ואם אנחנו יכולות להוביל ולהנהיג, רבות אחרות יכולות גם. ומכאן אני רוצה לקרוא למיליוני הנשים בארץ, למאות אלפי הנשים בשכונות. תפסיקו לקבל את המציאות כדבר שאינו משתנה. קבלו השראה מהפעילות שלנו ושל עוד נשים בקבוצות הפריפריה ותנו לזעם והכעס שנובע מהדיכוי בלתי נגמר כלפינו בכל צעד ושעל בחיינו לגרום לכן להוביל שינוי. לצאת אל הרחובות, אל האוהלים, ולהתנגש ולהפיל את חומות הבירוקרטיה האדישה. יש לנו כח, ויש לנו האפשרות, להנהיג ולשחרר את עצמינו מששלשלות הדיכוי. לא תהיה מהפכה חברתית ללא המעמד המוחלש, ובוודאי שלא תהיה מהפכה חברתית ללא נשים.
איזה מין חברה זו שבה נשים אינם יכולות ללכת לבדם ברחוב בלילה? איזה מין חברה זו שבה נשים אינם יכולות לספק לעצמם ולילדיהם דיור בכבוד ומזון? שבהם אנחנו נזרקות אל כוחות השוק ברדיפה מתמדת על עבודות רעב ללא זכויות? איזה מין מדינה זו שבה איננו מוגנות גם בתוך כותלי ביתנו, שבה לנשים אין ברירה, אלה להישאר עם בעלם המכה בגלל חוסר במקלטים לנשים מוכות ובגלל מצב כלכלי? למה אנחנו צריכות ל"הוכיח" לעובדות סוציאליות שאנחנו "באמת" אוהבות את ילדינו וש"מותר" לנו להמשיך ולגדל אותם?

זוהי חברה שזקוקה נואשות לשינוי רדיקאלי. זוהי אומה שזועקת למהפכה. זוהי אחריות למאבק שאף אחת מאתנו אינה יכולה להתעלם ממנה.

לסיום, מה שיש לי לומר לכם נשים יקרות ואהובות, קומו על הרגליים לא לפחד! גם לנו יש מילה וזכויות! גם אנחנו שוות באותה מידה במדינה הזו! מעתה תומרו "לא שותקות ולא מפחדות, לא פנתרים, פנתרות"!

אתי חן, פעילת המעברה בירושלים
לא יהיו בנינים נטושים, וא/נשים ללא קורת גג!