מאבק המשפחות בליפתא | יוני יוחנן

את הרשימה הבאה אני כותב בשמי ובשם תושבי שכונת ליפתא עקב מצוקת התושבים נוכח הליכי פינוי דרקוניים הננקטים כנגדנו על ידי רשות הפיתוח ומנהל מקרקעי ישראל בניגוד לחוק, אחרי שנים של הזנחה ואפלייה על-ידי הרשויות.

בשנים 1948-1949 יישבה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, בבתי הכפר ליפתא בכניסה לירושלים (שהפכו על פי החוק הישראלי לנכסי הנפקדים), עולים חדשים שהגיעו מתימן. בכפר גרו קודם לכן ערבים שעזבו את המקום עקב המלחמה. בין השנים 1951-1953 המשיכה ויישבה מחלקת הקליטה של הסוכנות, בנכסי הנפקדים, עולים נוספים מכורדיסטאן, אשר עלו לארץ כאשר רק בגדיהם לגופם, לאחר שעיראק שללה מהם את זכויותיהם, נכסיהם ואזרחותם. כיום, לאחר שנים של הזנחה וקיפוח, חשים אותם תושבים כי מדינת ישראל נוהגת בדיוק כפי שנהגו בהם שלטונות עיראק ב-1950, ערב עלייתם ארצה – רומסת ושוללת ברגל גסה את זכויותיהם.

כאמור, שכונת ליפתא אוכלסה ע"י התושבים בין השנים 1948-1953. תנאי המחיה בשכונה היו ירודים ביותר בהעדר תשתיות חשמל, אספקת מים וביוב. בשנת 1956 החל הנשיא בן צבי ז"ל ורעייתו לטפל בהתקנת חשמל לכפר כתוצאה מהזדעזעותו מהמצב לאחר ביקור במקום. בעת הביקור שיבח הנשיא את התושבים והגדיר אותם כגיבורים שחיים בתנאים בלתי אנושיים על קו הגבול וכינה אותם חלוצים. כבוד הנשיא ורעייתו שמרו על קשר שוטף עם תושבי השכונה וכן תרמו כספים רבים מכיסם הפרטי (בידינו התכתבות עם בית הנשיא).

רק בשנת 1958 חוברו חלק מהבתים בליפתא למערכת החשמל. עקב המצב הטופוגרפי המיוחד של השכונה, עירית ירושלים לא סיפקה את שירותי העירייה האלמנטריים לליפתא, למעט אספקת מים ובהתאם, אף לא גבתה את דמי הארנונה. באותה תקופה החיים בליפתא היו קשים מאד, בעיקר נוכח העדר תשתיות ותנאי הטופוגרפיה שמנעו גישה נוחה לשכונה. ואולם, תושבי השכונה מתוך ציונותם ייחסו את הקושי לעובדה שאנו חיים במדינה בהתהוות וכי עם הזמן יימצא פיתרון גם לקבלתם הסדירה של שירותים עירוניים וממשלתיים אלמנטאריים.

ליפתא הייתה עד 67 ישוב ספר על קו הגבול [כביש 9 נכון להיום] ואירעו בה תקריות רבות בין מסתננים ותושבים שאף הסתיימו בפציעות קשות. גבול השכונה היה פרוץ, ללא גדר או חוצץ בין ליפתא ושכניה הערבים בכפרים בית-איכסה ונבי-סמואל.

עד סוף שנות ה- 50 התרחבה השכונה והוקמו בה 5 בתי כנסת, בית-ספר, מרפאה וגם סניף טיפת חלב ששירת את התושבים. בשנים 1962-1970 החל מנהל מקרקעי ישראל יוזם תוכנית של פינוי-פיצוי לתושבי ליפתא שביקשו או הסכימו להתפנות מהקרקע. חלק מתושבי ליפתא פונו במסגרת אותה תוכנית של פינוי-פיצוי והסכום שקיבלו אפשר להם קניית דירה חלופית במקום אחר בירושלים. חלק מתושבי הכפר, ובעיקר אלו שגרו סמוך לכביש, העדיפו להמשיך לגור בליפתא.

בנסיבות אלה נותרו בשכונה בית כנסת אחד וכ-15 דיירים בכפר שבתיהם ממוקמים בחלק העליון בקירוב לכביש מספר 1. בפגישה שיזם מנכ"ל חברת אפרידר מר נחום זקן עם מנהל בממ"י מר מיכה טילקין בנושא הסדרת זכויותינו במקרקעין בליפתא לבקשתי בשנת 2000, הובהר לי באותה פגישה כי יש לממ"י תכנון עתידי ביחס למקרקעין ושאנחנו נהיה חלק מהתכנון הכולל. לתדהמתנו מהתוכניות שהוגשו לוועדה המחוזית על ידי מנהל מקרקעי ישראל ב-2005 הסתבר שבתי התושבים בכפר ליפתא סומנו להריסה. לשאלות חברי הועדה נאמר ע"י נציגי המנהל שאנו פולשים. התברר לנו כי, מאחורי גבנו, ומתוך אינטרסים צרים, פועל מנהל מקרקעי ישראל לשיווק הקרקעות שלנו לגורמים בעלי הון. כך, מבלי לשתפנו בסוד העניין, רומס ממ"י את זכויותינו בקרקע ברגל גסה ומתעלם מהעובדה שאנו מחזיקים בקרקע, בעידוד המדינה, 60 שנים.

מחובתנו להדגיש שמהמסמכים ההיסטוריים הנמצאים בידינו עולה ריח חריף של אפליה. אין לנו ספק שלו היה מוצאנו ממזרח אירופה לעולם לא היינו מסווגים כ"פולשים" לקרקעותינו. בני ליפתא לא הכירו כל קרקע אחרת מאז הגיעו לארץ בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה- 50. אנו מרגישים קיפוח וחוסר שוויון משווע נוכח התעלמות המדינה, שמחובתה לפעול לחלוקת משאבים שוויונית וצודקת והמביאה לידי ביטוי את זיקתנו לקרקע, ואת עצם מגורינו שם 60 שנה. העובדות והתחושות לגמרי ברורות. כל מה שהוריי ושאר העולים רצו הוא שיקבלו את מקומם במפעל הציוני הכללי כמי שתרמו לקיום המדינה. לא רק הדם של נספי השואה, אלא גם האנשים שעזבו את בתיהם, רכושם ונכסיהם והגיעו לכאן כעבדים שחורים בנו את המדינה. כל מה שהוריי ואחרים רוצים הוא שיכירו בזכותם בארץ הזאת.

בפנייתי לשר הפנים אופיר פינס ב- 31.01.05 הגיבה מנהלת מחוז ירושלים- גברת בינת שוורץ מילנר בהאי לישנא: "תושבי הכפר ליפתא מתגוררים בבתים שאינם מוסדרים סטטוטורית הצמודים ברובם לכביש מספר 1 ואינם עומדים בקריטריונים של בטיחות ואיכות הסביבה".

בתב"ע 6036 (תוכנית לשיקום, שחזור ושימור הכפר, שיזומה על ידי ממ"י וכוללת כ-200 יח"ד, כ- 150 מהן חדשות), סומנו מבנים אלו להריסה. בעקבות התנגדויות של חלק מתושבי הכפר שוקלת הועדה לכלול את המבנים הקיימים המסומנים להריסה במתחם של איחוד וחלוקה עם חלק מבתי השכונה המוצעת, ובכך לאפשר מו"מ בין התושבים למנהל לעניין שווי נכסיהם וקבלת נכס חלופי ו/או תשלומי איזון. ממ"י מערערת על גישה זו. החלטה סופית עדיין לא התקבלה.

בימים אלו הוצאו ע"י המנהל צווי פינוי כנגד כל תושבי ליפתא, המגדירים אותם כ"פולשים". מדובר בכ-15 משפחות. העניין מתנהל בבית משפט השלום בעיר. תושבי ליפתא נשלחו על-ידי המדינה לכפר הערבי הנטוש, חיו על הגבול, פיתחו והפכו את השכונה לתפארת, למרות שלילת זכותם לקבלת תשתיות ראויות, ולא ניתן לרמוס את זכויותנו אך ורק מאחר ומדובר בפשוטי עם לכאורה. תושבי השכונה רשומים כתושבים באופן ממוסד מתחילת שנות החמישים. ולא כפולשים כפי שמנסים לציירנו בממ"י. אין אזרח במדינת ישראל שאינו מכיר את בתינו בכניסה לעיר ירושלים הצמודים לכביש מס' 1.

עקב התביעות המשפטיות פניתי לארכיון הציוני ולגנזך המדינה ומצאתי מסמכים רבים המאשרים את יישוב הכפר על ידי המדינה. ברשותנו מסמכים רבים ועיתונות היסטורית, התכתבות עם בית הנשיא ורעייתו והתכתבויות עם הסוכנות היהודית, מחלקת הקליטה ורשויות מוסמכות נוספות. בפנייתי לרשות הפיתוח ולממ"י לקבלת חומר על פי חוק חופש המידע נמסר לי שאין ברשותם כל חומר הנוגע לליפתא, דבר שלדעתנו אינו נכון. על המסמכים שבידינו מופיעים שמות אבי, סבי ויתר התושבים שנמצאו בארכיון המדינה ברישומי משרד הדתות ולשכת הנשיא  משנות ה-50. במסמכים הללו ברור לנו שהסוכנות היהודית ומחלקת הקליטה הם שיישבו את התושבים בליפתא.

בברכה,

יוני יוחנן

נציג תושבי השכונה

ליפתא תחתית 120 ירושלים

תושבי ליפתא והמעברה קוראים לכם לכנס עממי בנושא:

"איך המדינה הופכת אותנו לפולשים?"

יום ג', 13.12.2011, 20:00

חצר סרגיי, מגרש הרוסים, רח' הלני המלכה 12 (פינת מונבז), ירושלים

יספרו את סיפורם:

יוני יוחנן | תושב ליפתא |  יישוב העולים ע"י המדינה בשנות ה-50 וזכויותיהם היום.

מיכל גרינברג | נציגת מעברה | על כיווני מחשבה ראדיקליים.

ערפאת איסמאעיל | ראש הועדה העממית של דהמש | המאבק להכרה בדמהש כישוב מוכר.

דוד תג'ר |תושב סומל | מאבק תושבי סומל תל אביב המוגדרים כפולשים.

גדי יברקן | יו"ר מטה המאבק לשוויון חברתי ליהודי אתיופיה | דיור בר השגה לעולים.

עזיז אל-טורי | תושב אל-עראקיב | מאבקם של תושבי אל-עראקיב לשוב לאדמתם.

לאחר שכל אחד יספר את סיפורו, מיכל גרינברג מ"המעברה" תנחה את הדיון, ונציגי המשפחות,  תושבי ליפתא, אנשי המעברה וכל מי שיגיע מוזמנים להשתתף בשיחה.