רחוק מהצלחת / שלום בוגוסלבסקי

אחד הטריקים של הבירוקרטיה הישראלית הוא לא ליידע על דברים. כלומר, הם בהחלט יודיעו לכם אם אתם חייבים להם משהו. ייקחו את הזמן שלהם כמובן, כדי שהעניין יצבור כל מני קנסות ופיגורים, אבל בסוף ימצאו אתכם גם מתחת לאדמה. אבל אם הם חייבים לכם משהו, אז לא. ואם תגלו את זה בעצמכם איכשהו, סיכוי טוב שזה יהיה מאוחר מדי. לכו תדעו כמה זקנים עריריים, מאותן שכבות באוכלוסיה שלא קרובות לצלחת, לא מצוידות בעורכי דין ורואי חשבון, אולי לא חזקות בעברית, היו יכולות ליהנות מכמה עשרות או מאות אלפי שקלים שימתיקו להם את שנותיהם האחרונות אם רק היו ממלאות את הטופס הנכון בזמן הנכון, לפני איזה עשור ככה.היות שלא, הכסף שמגיע להם על פי חוק יישאר באוצר המדינה. הרי מה שמגיע לך, להבדיל ממה שמגיע ממך, אף פעם לא מתקבל רטרואקטיבית.

השיטה הזאת הייתה איתנו תמיד, ולא רק בהתעמרות שגרתית באוכלוסיות מוחלשות אלא בעצם המנגנון שחילק, וממשיך לחלק את החברה הישראלית לעניים ולעשירים. “חלוקת השלל" קרא לזה יורם קניוק בספרו'תש"ח', שבו הוא מתאר איך אחרי המלחמה, חולקה הביזה – הבתים והאדמות שהיו שייכים קודם לפלסטינים,לשורה של פונקציונרים ומקורבים שהמציאו את עצמם מחדש כדור הפלמ"ח, זה שהקים את המדינה. מעולם לא היו בשורות הפלמ"ח לוחמים רבים כל כך כמו לאחר הניצחון וחלוקת השלל, כותב קניוק בציניות.

והנה הטריק. אותם קרובים לצלחת שקיבלו את השמנת של הנדל"ן קיבלו את הבעלות על הנכסים שהגיעו לידיהם. האנשים שקיבלו את הנדל"ן המחורבן לא קיבלו. כדי להמחיש את ההבדל, הנה הסיפור של המקום שבו אני שוכר דירה בימים אלה, מושב עמינדב. סמוך לקום המדינה זרקו לשם תימנים כדי למנוע מתושבי אל-וואלג'ה שנזרקו משם לצד השני של הוואדי ושל הקו הירוק להסתנן בחזרה לאדמותיהם המקוריות. זה היה חור מרוחק ומסוכן ממש על הגבול והם חיו ממה שהצליחו לגרד מגידול תרנגולות לביצים. אחרי כמה עשורים,ירושלים התרחבה והגיעה אליהם. המושב נעשה קרוב למרכז העיר לא פחות משכונות ירושלמיות חדשות כמו גילה או פסגת זאב והפך למעשה לפרבר עירוני שקט ונעים. אז התימנים עברו מגידול תרנגולות לגידול דיירים בשכירות או מכרו את הקרקע לעשירים מבחוץ כדי שיבנו לעצמם ווילות, פתחו עסקים, שלחו את הילדים שלהם לאוניברסיטה והתניידו למעמד הבינוני. זאת המשמעות של בעלות על רכוש ושל קירבה מסוימת למוקדי כוח(ההתיישבות העובדת): מהמעברה לווילה תוך דור וחצי, אפילו אם אתה תימני.

המשמעות של אי הסדרת הבעלות על רכוש, לעומת זאת, היא מהמעברה לדירת שיכון, דור אחרי דור. בלי שום דבר שאפשר למנף. זה לא שאי אפשר לצאת מהמצב הזה. אבל ילד מהשכונות צריך הרבה כישרון, תושייה,שכל ומזל כדי להשיג בחיים את מה שכל דגנרט שנולד למעמד הבינוני רואה כסטנדרט מובן מאליו.

ובחזרה לשטיקים הבירוקרטיים. מסתבר שאין שום סיבה שככה זה יהיה. לפי חוקי מדינת ישראל, אדם שיושב בזמנו בנכס שהיה שייך קודם לפלסטינים ועבר לבעלות המדינה, “דייר ללא חוזה" מה שנקרא, והמדינה רוצה לנדל"ן את הנכס, צריך לקבל זכות ראשונים לרכוש את הנכס לעצמו או לקבל עליו פיצויים. הוא אפילו לא אמור לדעת מזה. המדינה מחויבת לפנות אליו בעצמה ולהציע לו לקנות את הנכס. את זה אנחנו יודעים כי איש בשםיוני יוחנן מצא את זה בארכיונים . הוא גר בליפתא שבכניסה לירושלים, כפר "נטוש" שנשאר נטוש ברובו עד היום, אם לא סופרים את הזולות של הנרקומנים. אחרי 60 שנה, המדינה החליטה לנדל"ן את המקום ולעשות ממנו שכונת יוקרה. תושבי הכפר המקוריים, שגרים כמה קילומטרים מזרחה משם, לא עומדים לחזור, הכושי היהודי עשה את שלו ואחרי 60 שנה הוא מקבל הודעה לפיה הוא פולש  ועליו להתפנות.

המסמך הזה הוא עילה לעתירה ייצוגית לבג " צ , שלכל דבר ועניין אמורה לזעזע את היסודות של המדינה הזאת. לא רק שהמדינה הסתירה בכוונה (לכאורה) את האפשרות של אותם עניים לממש את הנכסים שקיבלו מהמדינה ולהתנייד למעמד הבינוני, כפי שעשו הקרובים לצלחת עם הנכסים המשובחים בהרבה שקיבלו, אלא שהמדינה יצרה מערכת של אפליה ממוסדת על רקע גזעני . אלו שהמדינה טרחה ליידע אותם שבאפשרותם לממש את הנכס היו ברובם אשכנזים, ואלו שהמדינה הסתירה זאת מהם היו ברובם מזרחים. אלו פונו מהנכסים כשערכם עלה, נבנו שם שכונות יוקרה ואתם מוזמנים לנחש בעצמיכם מהי זהותם של רוב האנשים שרכשו שם את הבתים הטרנדיים המשופצים ומאיפה הגיעו, לעיתים קרובות, הנכסים שמונפו כדי ליצור את ההון שממנו משלמים על הבית החדש.

בג"צ, כמו שאנחנו יודעים, הוא סיפור תקשורתי לא פחות מאשר משפטי. פעמים רבות (מדי), בג"צ מוגש בעיקר כדי לייצר שורה של אייטמים בתקשורת ולהשפיע על השיח הציבורי. מהכיוון השני, השיח הציבורי משפיע על ההחלטה של בית המשפט. בית המשפט העליון, בשונה מהאגדות האורבניות שהימין מפיץ, כמעט אף פעם לא פוסק נגד השלטון, בטח לא כשמדובר בנושא עקרוני. אז פיצוץ העתירה בתקשורת נועד גם להגדיל את הסיכוי ששופטי העליון, מחשש לשלמות תדמית מגדלור הנאורות שטיפחו לעצמם, לא יטאטאו את הסיפור מתחת לשטיח כמו שהם מעדיפים לעשות עד כמה שזה תלוי בהם.

והעתירה הזאת, שתוקפת את אחד הנושאים החברתיים המרכזיים ביותר, כמעט לא זוכה לסיקור או לעניין. אני מחכה לשמוע על זה מכל הכיוונים ואין כלום, דממה דקה. חוץ מכתבות של הכתב לענייני ירושלים ב'הארץ', ניר חסון ועדכונים בפייסבוק של  'המעברה '  – נאדה. התעלמות, כמו ההתעלמות ממאות האנשים בשכונות בכל הארץ שיצאו להפגין ביום חמישי, שלא זכו למאית מהסיקור או מהעניין של הפגנת עשרות אנשים וברוך מרזל אחד. מהאייטם היחיד שראיתי , אפשר היה להבין שהתקיימה רק הפגנה אחת קטנה בתל אביב (כי מה שקורה מחוץ לתל אביב זה חומר למקומונים, מסתבר). רק לראות עד כמה גדול ההבדל בין הסיקור והעניין שמעורר בג"צ על פינוי כמה מבנים במגרון, שלא יזיז את המציאות הישראלית לשום כיוון מיוחד ואין בו כלום חוץ מחילופי מהלומות טקסיים בין "השמאל" ל"מתנחלים", גורם לך להבין עד כמה דלה האג'נדה החברתית של רבים מאלה שמתיימרים לשאת אותה ועד כמה הנושא החברתי, אחרי “המחאה” והכול, לא באמת קיים בציבוריות הישראלית. הדיבור אצל העוסקים בפוליטיקה וחברה, בכל הצדדים, כל כך רחוק מלהיות רלוונטי לדברים שמעסיקים את רוב האנשים שחיים פה, שאין מה להתפלא שהאנשים שחיים פה לא רואים אותם כרלוונטיים למשהו בכלל.

פורסם לראשונה ב"תניח את המספריים ובוא נדבר על זה"

לכלל המאמרים בבלוג על ליפתא